יש כמה קבוצות ומקומות לתמיכה אחרי לידה שקטה
מבינה אותך מאוד, אני איבדתי בשבוע 39 תינוקת בריאה.
אני אכתוב לך על כמה אפשרויות, לכל אחת לפעמים מתאים משהו קצת אחר.
יש את "חיבוק בשקט", זו קבוצה בפייסבוק. יש בה רק נשים שעברו לידות שקטות. אז כולן באותו סוג מאוד כללי של חווייה, למרות שכל חווייה היא שונה. הקבוצה סגורה, אבל בתוך הקבוצה כמובן שרואים מי הכותבת. אני לא ככ מתחברת לשפה הרווחת שם אבל זה מאד אישי. יתרון של הקבוצה הזו הוא שיש שם הרבה מידע שלא תמיד יש פה בפורום. לדוגמה מידע על קבורה, השתתפות בהלווייה, חופשת לידה (והצירוף הבלתי נסבל של כל אלה אחד ליד השני). אני הייתי בקבוצה הזו רק כמה חודשים. גם הלכתי למפגש אחד שממש לא התאים לי. את הקבוצה מובילות כמה נשים מתוך חווייה אישית כך שהן לא נשות מקצוע ולפעמים רואים את זה בהתנהלות. אני הייתי שם כמה חודשים ועזבתי. אבל בכמה חודשים האלה זה עזר לי מאוד.
באיכילוב ובתל השומר יש בתוך מרפאת בריאות הנפש מעין "תת יחידה" שמתמחה. באיכילוב זה נקרא "נשים במעגל הפיריון", את המרפאה מנהלת ד"ר גבי אייזנברג שהיא פשוט נשמה טהורה. הטלפון שלהם 03-6974707. אם את מתקשרת, אל תתני לאנטיפטיות של המזכירות לייאש אותך. הן מגעילות, אבל המרפאה הזו ממש טובה. אני מקבלת ליווי עו"ס שם (פגישות שבועיות) וזה מאוד עוזר לנו. בהתחלה חיברו אותנו למישהי שלא היה לי שום כימיה איתה וקצת התעקשתי ובסוף נתנו לנו מישהי אחרת. (מאיפה היו לי כוחות להתעקש על זה חודש וחצי אחרי הלידה זו גם שאלה. אני אז הייתי כמו מישהו ששבר את הרגל ואומרים לו בעוד כמה שבועות נשים לך גבס. הייתי חייבת לקבל עזרה מייד, עכשיו. ופשוט עשיתי הכל כדי לקבל את העזרה הזאת. כנראה זה ההסבר.)
בתל השומר זה נקרא מרפאת חווה. מנהלת אותה ד"ר ורד בר שהיתה לי איתה רק שיחה אחת אבל היא עזרה לי מאד.
אני לא יודעת איך זה עובד מבחינת בירוקרטיה במרפאות האלה של בתי החולים. אני הולכת לאיכילוב עם טופס 17 שכל פעם מתחדש דרך קופ"ח מכבי ונדמה לי שיש גם הסדר כלשהו עם עיריית תל אביב (אני תל אביבית). תה"ש גם צריך טופס 17 אבל לא בטוחה איך בדיוק זה עובד שם. יש להם גם פגישות קבוצתיות.
 
בשערי צדק יש מיילדת בשם מלכה שפשוט לקחה על עצמה להציע עזרה ותמיכה לנשים במצב שלנו והיא עושה זאת דרך בית החולים. אני מכירה אותה ממפגש אחד שהיה בכלל בכנסת (היה דיון על קבורת תינוקות, הייתי שם במקרה בדיון אחר ונכנסתי). הבנות בקבוצה של "חיבוק בשקט" מספרות עליה דברים טובים וגם אני התרשמתי מאוד ממנה. יש בה משהו רך כזה. אם תרצי אשיג לך את הטלפון.
 
בגלל שאני מטופלת באיכילוב לא נאלצתי לפנות לטיפול פרטי. בזמנו התייעצתי עם ד"ר ורד בר מתל השומר בשאלה כמה זה קריטי למצוא מטפלת שיש לה ניסיון/התמחות בתחום האובדן. היא אמרה שאם כבר יש מישהי שאני פוגשת (פסיכולוגית וכזה) אז עדיף להמשיך איתה. אבל אם לא, אז מאוד כדאי לפנות למישהי שמכירה את הנושא. בדיעבד אחרי כמה פגישות עם מישהי מאוד טובה אבל בלי מומחיות או ניסיון באובדן, ועוד המון פגישות עם העו"ס באיכילוב אני יכולה לומר שזה מאוד מאוד נכון.
 
יש את הפורום הזה כמובן. כאן יש מגוון מאוד גדול ומאוד עצוב של אובדנים. יש פה תמיכה ללא סייג וללא גבולות. יש אנונימיות, שמאפשרת לפעמים לפרוק יותר בקלות את מה שיושב לך על הלב וגם להתייעץ על דברים אישיים יותר. רוב המשתתפות כאן הן עם רקע של אובדנים בשלבים הרבה יותר מוקדמים. אז כשהיה חסר לי מידע קונקרטי קיבלתי אותו יותר בקבוצה בפייסבוק. אבל בהמשך הדרך ובעצם גם בהתחלתה, חשוב גם שהשפה והרוח הכללית מתאימה לך. זה חשוב לפחות כמו היקפי המידע שתקבלי, לדעתי.
 
יש את הספר "להפרד לפני שמכירים" של יעל בשור. הוא זמין במחיר 12 שקלים באתר "מנדלי מוכר ספרים ברשת". הרעיון של ספר אלקטרוני היה לי לא מתאים בהתחלה אבל יש ככ מעט כתיבה על הנושא בעברית שהשתכנעתי. יעל בשור איבדה את בתה לפני 20 שנה כבר, והרבה דברים השתנו מאז. אבל הרבה גם נשארו אותו דבר. הספר הוא קטעים של סיפור אישי משולבים בקטעי מידע. הוא מאוד לא מאיים לקריאה. אני נעזרתי בו מאוד.
 
יש עוד ספר בשם "התמודדות עם אובדן תינוק" של ימין לוי. חשבתי שזה לא יהיה רלוונטי כי אני מאוד מאוד חילונית והוא מאוד דתי. אבל טעיתי. זה ממש ספר חשוב. גיליתי אותו רק לפני כמה ימים. קראתי חלק ממנו ולא הצלחתי עדיין להשיג את החלק השני. אני צריכה להתקשר להוצאה.
 
יש סרט בשם Still Loved שתרגמו אותו "עדיין אהובים" אבל זה מאבד את כפל המשמעות שיש לזה באנגלית. (באנגלית לידה שקטה זה Still Birth). זה סרט תיעודי לא קל לצפייה, אבל מעודד מעט בכך שהוא מלווה את הזוגות לאורך הזמן והשיקום. אפשר למצוא אותו באינטרנט. זה גם מתסכל לראות את הפער בין איפה שמערכת הבריאות באנגליה נמצאת ביחס להורים ולהתמודדות עם הלידות האלה, לבין איפה שאנחנו.
 
יש בלוג שהוא כבר די ישן בשם "אמא לאחת וחצי". כתבה אותו מישהי שהשתתפה הרבה בפורום הזה בעבר בשם "מאמארוני". אני פשוט כתבתי "מאמארוני בלוג" ומצאתי אותו. (יש גם מאמארוני מסעדה...). היא ילדה בן מת כאשר היתה אמא לילדה אחת, ומכאן השם שהיא נתנה לבלוג. היא מתארת במידה רבה את מה שאנחנו עברנו. זה קצת שונה מהסיפור שלכם אבל לידה זו לידה, ותינוק זה תינוק. אני בזמנו חיפשתי תמיכה בכל מקום אפשרי ולהכיר את החווייה של מישהי שעברה את זה וכבר התרחקה מזה קצת, מאוד עזר לי. היא כתבה את זה תוך כדי התרחשות, אבל המשיכה הרבה אחכ והיא ממשיכה בעצם עד היום לכתוב שם.
 
עוד בלוג הוא של שרון מזרחי, אחת מאלה שהקימו את "חיבוק בשקט" היא איבדה תאומות, אם תכתבי "אובדן תינוק" תגיעי לזה. גם פה, לא יודעת למה השיתוף בחוויה המזוויעה הזו, עזר לי. אני לא יודעת למה זה עוזר. אולי לדעת שאת לא לבד בעולם עם הדבר הנורא הזה, עוזר במשהו.
 
אני יכולה לספר לך שאני והבנזוג היינו מאוד שונים בהתמודדות שלנו. הוא כמעט שלא דיבר עם אף אחד על מה שקרה, הוא לא אדם דברן מטבעו ואולי לא הצליח למצוא את הדרך לשתף וכנראה גם חש פחות צורך. אני לעומת זאת הרבה יותר דברנית ואני מה שקראו בבריאות הנפש "בן אדם של אנשים" והקפתי את עצמי כל הזמן בחברות. כל מי ששאלה איך אפשר לעזור אמרתי לה בואי לפגוש אותי. בלי לדפוק חשבון, אם הן קרובות, רחוקות, קשה להן, עמוס להן. כל מי שהסכימה ויכלה, באה לפגוש אותי, והוציאה אותי מהבית לקפה השכונתי ושמעה ממני על מה קרה ואיך קרה. איכשהו זה עזר לי לעבד את האירוע הבלתי נתפס הזה שקרה לנו. זה גם הציל אותי מהשקט המחריש אוזניים של להיות לבד בבית, בלי תינוק בחופשת לידה. אני בטוחה שזה לא מתאים לכולן, בשבילי זה היה מאוד בריא. לצאת מהבית, לראות אנשים. כאלה שאמרו לי שהן בשמירת הריון וישמחו להפגש סיננתי מן הסתם. והיה לי קשה מאד לשבת בקפה הזה מוקפת אמהות בחל"ד... אבל מצאתי כל מיני דרכים, ופשוט הוצאתי את עצמי מהבית כמה שיכולתי.
 
כתבתי המון ואני לא רוצה להכביד עלייך עוד יותר. אם יש עוד משהו שאוכל לעזור את יכולה גם לשלוח מסר או לכתוב פה. המוח פשוט לא תופס דבר כזה. כל כך לא הוגן. הלב שלי איתך.
 
 
 
