אפשר אולי לקבל כמה עצות בבקשה?

[cwen]

אפשר אולי לקבל כמה עצות בבקשה?

אני עובדת כרגע על אותו סיפור שפרסמתי פה את ההתחלה שלו - זה עם האמא שחולמת שוב ושוב שבנה נהרג ומטרידה את המסכן באמצע הלילה כדי לוודא שהוא חי. הגעתי לנקודה בעלילה שבה הכל מוכן להמשיך הלאה, ז"א כל האלמנטים שהייתי זקוקה להם כבר שם ונותר לי לפרוץ קדימה עם הרעיון - אלא שאז אני חוששת שזה יאבד את האמינות. אילו אשה כזו היתה נפגשת עם פסיכולוג כזה בחיים האמיתיים בסיטואציה הזו, העסק היה ממשיך לדרוך במקום עוד קצת. זה לא יראה אמין אם אני אפרוץ קדימה. אני מרגישה שהם צריכים לטחון קצת מים לפני שאני אוכל להמשיך. אבל - זה יהיה משעמם מבחינת הסיפור. אני לא רוצה לכתוב משהו כמו: בפגישה הבאה הם המשיכו לדבר על שרון - ובכך לסגור את הפגישה. זה לא ילך. זה יראה זוועה. אם מישהו הבין למה התכוונתי - האם מישהו היה במצב הזה? יש למישהו עצה מועילה? אני לא רוצה ליצור תחושה שאני מעוותת את ההגיון של הסיפור כדי להתאים אותו לצרכי, ואני גם לא רוצה לכתוב קטע שלם מיותר ומשעמם. מה עושים?

 

[Yuli Gama]

את באמת צריכה את הפסיכולוג?

הוא שימש כמעורר, הביא אותה להגיד במילים את החלום, גרם לה לחשוב עליו. את צריכה אותו כדמות? כי אם את רוצה לפרוץ קדימה עם הסיפור עצמו אולי את יכולה להביא את הפריצה ללא נוחכותו הישירה. אפשרות אחרת זה שהם לא יתחנו מים כי האם לא תיתן לו, שהיא תשתלת לו על הפגישה (כלומר תדבר, תספר, תפרוץ וכו) נ.ב אני רואה היפנוזה באופק? אם כן, במקום "לטחון מיים" בדרך אליה , את יכולה הביא את אותו המצב במידי ובלי היפנוזה.

 

[cwen]

אה, כן...

הוא דמות מפתח בעלילה. בלעדיו (הפסיכולוג הספציפי הזה) אין סיפור בכלל. נגדיר את זה כך - הפסיכולוג הוא זה שלוקח את הסיפור קדימה. החלקים שפרסמתי פה כללו פגישה אחת שלו עם עדנה. בחלק החדש יש עוד פגישה עם עדנה. הכל מוכן לכך שהוא יקח את הסיפור קדימה בפגישה הבאה - אלא שזה לא מתאים לי מבחינת העולם שאני בונה. צריכה להיות לפחות עוד פגישה אחת "סתמית" לפני שהוא יעשה את הצעד - ואז יהיה לי קטע אחד מיותר ומשעמם.

 

[צמרון צף]

שני רעיונות

- 1 - הפתרון הראשון הוא צורני - לפרק את הסיפור לכמה קטעים נפרדים ולהבהיר, בתחילת כל קטע, שעבר פרק זמן מסוים מאז סיום הקטע הקודם (גראפית זה יכול להיראות כמו מה שעשיתי כאן). - 2 - זה ידרוש יותר עבודה, אבל אולי אפשר איכשהו לשמור חלק מהאלמנטים החיוניים כך שייחשפו רק בפגישה הבאה עם הפסיכולוג?

 

[cwen]

1 יתכן. 2 לא.

קיבלתי עוד ורסיה של עצה מספר 1. כנראה שזה הדבר היחיד שניתן לנסות. 2 - לא, כי כך הלכה הדינמיקה של הפגישה השניה. אם אני אשנה את זה, זה יהרוס אותה. תודה.

 

[צמרון צף]

ואולי אפשר

להעביר לפגישה השניה מידע לא-לגמרי-חיוני (אם יש כזה) שהופיע בהתחלה (למשל, הקשר שדרכו הפנה הבן את האם לפסיכולוג), או מידע רקע לגבי הסביבה, התקופה, המראה של הדמויות וכו'?

 

[cwen]

זה לא יקדם את הסיפור

אני פשוט צופה את הביקורת שאומרת שהקטע מיותר...

 

[murmur]

מממ... מה רע בטחינת מים?

אני אומר תעשי עוד פגישה אחת עם הפסיכולוג בה הם כן טוחנים מים, תשתמשי באיזשהו טריק כדי להפוך את זה לקצת יותר מעניין, אני מניח שלא חסרים טריקים. או שתעשי דילוג סטייל "אחרי כמה פגישות בהן הם טחנו מים"...

 

[cwen]

חלקי סיפור צריכים לקדם אותו

רצוי מאוד שכל מה שיופיע בסיפור יקדם איכשהו את הסיפור. מה שהפגישה הסתמית הזו מקדמת בפועל היא את דמותו של הפסיכולוג, שאת זוית הראיה שלה הקוראים לא מכירים. מבחינת הקוראים, שום דבר חשוב לא קורה בפגישה הזו - ולכן היא מיותרת ומשעממת. אבל היא לא מיותרת מבחינת הסיפור. כי אם השלב הבא יבוא מהר מדי מבחינת *זמן הסיפור* זה יראה מוזר מאוד ולא אמין. אני במילכוד רציני.

 

[murmur]

אבל זה כן ממקדם את העלילה, זה

נותן נפח לדמות של הפסיכולוג,לא? אולי תפרסמי כאן את הקטע עם הפסיכולוג ואנחנו נוכל לייעץ לך יותר ביעילות

 

[goshdarnit]

את יכולה לפרט קצת יותר בבקשה?

מה בדיוק כל האלמנטים המוכנים, מה קורה רגע לפני הקפיצה, ולאיפה אנחנו אמורים להתקדם? מצטער. הצטרפתי מאוחר.

 

[cwen]

סיפור ללא שם חלק 1

הנה חלק הסיפור שכתוב. אם תקרא אותו תוכל להבין את השאלה שלי. אני אשמח לקבל גם הערות אחרות באותה הזדמנות.

(למי שכבר קרא, יש עוד תוספת בסוף של חלק חדש). -------------------------- פעמון הדלת העיר את עדנה משנתה. השעה היתה שתיים ורבע אחר חצות, וכמו כל אם לבן בצבא עדנה קמה מהמיטה בחרדה, ולבשה את החלוק. הפעמון צלצל שוב. עדנה נגשה לפתוח את הדלת. "בבקשה לא." היא התפללה, "אלוהים, תעשה שזו השכנה ששכחה מפתח. בבקשה." היא פתחה את הדלת. בפתח עמדו שלושה אנשים. עדנה התעוררה בחלחלה מכוסה כולה זעה ומתנשפת. היא רעדה ועיניה היו רטובות. השעה היתה אחרי שתיים, והיא מיהרה להרים את הטלפון ולחייג לאורן. צלצול אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה. "הלו?" נשמע קולו הרדום של אורן, "מי זה?" "אורינקה, זו אני. אתה בסדר?" "אמא? שוב חלמת את החלום הזה?" "כן, חמוד, אני מצטערת. הייתי חייבת לוודא שאתה בסדר. סליחה שהערתי אותך. חזור לישון." "לילה טוב, אמא." "לילה טוב." אורן בא לביקור בסוף השבוע. הוא הושיב אותה לצידו על הספה בפנים רציניים ואמר: "אמא, החלום הזה שלך מאוד מדאיג אותי. זה נמשך כבר יותר מדי זמן." "מה אני יכולה לעשות? אני כל הזמן חולמת שהאנשים מהצבא באים... ואז אני חייבת לשמוע אותך, לדעת שאתה בסדר." "מספיק. אין יותר צבא. אין אפילו מילואים. די." "אבל החלום הזה..." עדנה השתתקה. רק הדיבור עליו כמעט גרם לה לדמעות. אורן חשב מעט, ואז אמר בקול רך מאוד: "את זוכרת שהצעתי לפני כמה חודשים שתלכי לטיפול פסיכולוגי?" "אני לא רוצה להפגש עם בן אדם זר, שאני לא יודעת מיהו ולדבר איתו על דברים כאלה." "את זוכרת את רמי, החבר שלי מהיחידה?" "רמי שלומד הנדסה?" "לא, השני. זה שיצא לקורס קצינים ונשאר בקבע." "הבחור הנחמד הזה. כן." "אני התייעצתי איתו בנושא הזה. הוא מכיר פסיכולוג מעולה, מישהו שעובד עם הצבא בדיוק בתחומים האלה של הורים שכולים. זה בן אדם עם סיווג ביטחוני גבוה. את יכולה לסמוך עליו שלא ידבר עליך עם אף אחד. מה דעתך לנסות? אולי הוא יוכל לעזור. רמי כבר שוחח איתו, ובגלל שאת אמא שלי, הוא מוכן לראות אותך בחינם." "אני... אני לא יודעת." "בבקשה, אמא. בשבילי." הפסיכולוג, יצחק לוי, לא עבד בדרך כלל עם אנשים פרטיים, כי היה מעורב בכל מיני פרוייקטים בצבא. לא היתה לו קליניקה, כך שעדנה באה לביתו הפרטי ביום שישי בבוקר. הוא כיבד את עדנה בכוס קפה, הושיב אותה בסלון הבית וביקש ממנה לספר לו את החלום המטריד. "חלמתי את זה בפעם הראשונה כשאורן היה בצבא." סיפרה עדנה. "הוא היה בצנחנים והם יצאו לפעמים לפעולות בשטחים ואני מאוד חששתי. לילה אחד חלמתי שבאים האנשים מקצין העיר כדי להודיע לי שהוא נהרג. זו היתה תחושה אמיתית, אני זוכרת את זה כאילו זה קרה באמת." היא הפסיקה לדבר וידה התהדקה סביב כוס הקפה. היא הביטה בה ולגמה מעט. "באיזו צורה את זוכרת את זה?" שאל יצחק. "כל פרט קטן חרוט לי בזיכרון. אני זוכרת את צבע השער של הקצינה, ואת הריח של הבושם שלה, ואני זוכרת איך צעקתי ואיך שרון יצאה מהחדר שלה ובאה לראות מה קרה." "מי זו שרון?" שאל יצחק. "הבת שלי." "יש לך גם בת? לא ידעתי. חשבתי שיש לך רק בן אחד." עדנה בהתה בכוס הקפה שלה, והרגישה גוש בגרון. היא לגמה מהכוס במהירות. כשחשבה שהשתלטה על עצמה אמרה: "היא נפטרה מסרטן כשהיתה בת ארבע." הקול שלה בכל זאת נשבר קלות בסוף המשפט. היא לקחה שאיפה עמוקה ושתתה שוב. "אבל היא מופיעה בחלום." "כן. בחלום היא כבר בת שש עשרה. בחורה יפה, נהדרת. היא יוצאת מהחדר שלה והיא בוכה איתי." "ואז מה קורה?" "אז זה נקטע. זו היתה הנקודה שבה התעוררתי מהחלום הראשון. הטלפון העיר אותי. זה היה אורן. הוא התקשר כדי להגיד לי שהם יצאו לפעולה בשטחים והוא נפצע ברגל. זה השכיח ממני את החלום מיד, ואני מיהרתי לבית החולים. זו היתה פציעה קשה, אבל לא מאוד מסוכנת, והוא החלים. היום אסור לו לאמץ את הרגל, אז שחררו אותו מהצבא ומהמילואים. ולמרות זאת אחת לכמה שבועות אני חולמת את החלום הזה. שוב ושוב. בדיוק אותו דבר. שום דבר לא משתנה." "ועד היום החלום שלך נקטע תמיד באותה נקודה?" "כן. אני ושרון בוכות אחת על הכתפיים של השניה, והקצינה באה מהמטבח עם כוסות מים, ופתאום אני מתעוררת. ואני פשוט לא יודעת מה קורה אחר כך." "מה התחושה שלך כלפי שרון בחלום? את שמחה שהיא חיה?" "התחושה שלי אליה רגילה, כאילו היא תמיד היתה שם, כאילו היא לא מתה. קשה לי להסביר את זה, אבל כשהיא יוצאת מהחדר זה מאוד טבעי." "למה משמש החדר הזה שהיא יוצאת ממנו?" "זה החדר שהיה שלה כשהיא היתה קטנה. לא הייתי צריכה את המקום, אז השארתי אותו כמו שהוא. כשאני שומעת את דלת החדר נפתחת, אני לא מופתעת שהיא יוצאת ממנו. אני יודעת שהיא שם ושהיא תבוא לשמוע למה צעקתי." יצחק שתק, ונראה כשקוע במחשבות. עדנה ראתה שנותרה רק לגימה אחת בכוס הקפה. היא החליטה לשמור אותה לשלב מאוחר יותר. "יש לי שאלה שתשמע מעט מוזרה," אמר יצחק, "אבל נסי לענות לי אם את יכולה. האם בחלום יש לך זיכרון של מחלת הסרטן של שרון?" "מה?" "נסי רגע להתחבר לעדנה שבתוך החלום, זו שהבת שלה חיה. האם יש לעדנה הזו בחלום זיכרון על מחלת הסרטן של שרון?" "אני לא בטוחה שהבנתי." "עיצמי בבקשה את עיניך, עדנה." עדנה צייתה. "עכשיו דמייני את החלום שלך, נסי להכנס לדמות שלך בו, זו ששומעת את הבשורות הנוראות." עדנה דמיינה את הדירה, את שלושת האנשים מקצין העיר, את שרון היוצאת מהחדר. היא ראתה את כולם מול עיניה. "דמייני את שרון יוצאת מהחדר." הורה יצחק. "אני כבר רואה אותה." אמרה עדנה. "האם לשרון שבחלום שלך היה סרטן?" "כן." אמרה עדנה בביטחון. "האם היא נפטרה מהסרטן?" "לא, אני מניחה שלא. אני רואה אותה." "זה מספיק." עדנה פקחה את עיניה, וראתה מטושטש. היא ניגבה את עיניה מהדמעות. יצחק רשם משהו לעצמו ונראה מאוד עסוק. עדנה ניצלה את הזמן כדי לנקות את פניה בנייר טישו. "נמשיך ביום אחר." אמר יצחק מבלי להרים את מבטו, "עשית את מה שביקשתי לרגע אחד, אבל אחר כך כבר לא הצלחת. בהתחשב במטען הרגשי זה פשוט מאוד קשה." עדנה שוב חלמה באותו הלילה את החלום. היא התעוררה כרגיל כשהיא מכוסה בזעה קרה ורועדת בכל גופה. אבל בפעם הראשונה מאז שהחלום החל לפקוד אותה היא לא התקשרה לאורן. במקום זה היא התמקדה בשרון. היא ראתה אותה בדמיון, נערה גבוהה ויפה עם שער שחור ארוך, הנערה ששרון היתה עשויה להיות אלמלא המחלה, אילו רק היה נמצא תורם מתאים. עדנה כיסתה את ראשה בשמיכה והתייפחה בשקט לתוך הכרית.

 

[cwen]

סיפור ללא שם חלק 2

היא הספיקה לחלום את החלום עוד ארבע פעמים עד הפגישה הבאה עם יצחק, ובאף אחת מהן לא התקשרה לאורן. היא סיפרה את זה ליצחק בגאוה כשישבו עם כוס קפה בסלון שלו. הוא הסכים איתה שזו התקדמות טובה. "חשבתי הרבה על המקרה שלך בשבועיים האחרונים." אמר יצחק, "והוא נראה לי מאוד מעניין. אני אפילו חושב שאני אוכל לטפל בך במסגרת עבודתי בצבא, כי את אם לנכה צה"ל ולמקרה שלך יש חשיבות מחקרית. זה יאפשר לי להקדיש לך יותר זמן ותשומת לב, אם זה מקובל עליך." "זה מחייב אותי למשהו?" שאלה עדנה בדאגה קלה. "לא. תוכלי להפסיק מתי שתרצי. אבל במסגרת הצבא, נוכל להפגש לעתים קרובות יותר ולזמן רב יותר." "זה בסדר אם אתה יכול לסדר את זה. לא משנה לי." "בואי נחזור לענייננו. אני רוצה להמשיך בנושא של שרון. נסי שוב להכנס לראש של אותה עדנה מהחלום, זו שבתה חיה." עדנה היתה מוכנה לכך הפעם והרגישה מעט קשוחה יותר. היא עצמה את עיניה והתרכזה בשרון של החלום. "אני רואה אותה." אמרה. "נסי להיות עדנה מהחלום, נסי להיות האם של שרון המבוגרת." אמר יצחק. עדנה התרכזה בנערה היפה, ובאותה אשה שהיתה אמה. "האם לשרון היה סרטן כשהיתה ילדה?" שאל יצחק. "כן." אמרה עדנה וזכרונות מהתקופה עלו בה. הרופאים, הטיפולים, החיפושים אחרי תורם מיח עצם. "האם שרון החלימה מהסרטן?" שאל יצחק. "כן." ענתה עדנה, "מצאנו תורם מתאים. ההשתלה הצליחה." היא שמעה את חריקת העט על הנייר וזה הוציא אותה מהריכוז. היא פקחה את עיניה. יצחק רשם משהו במהירות רבה. "ממש ראיתי את זה בדמיון." אמרה עדנה בהתלהבות, "זכרתי את זה. ברגע האחרון איתרנו תורם מתאים, והרופאים ביצעו השתלת מיח עצם והיא הצליחה. שרון החלימה לחלוטין." יצחק הפסיק לרשום, ונשא את עיניו. "ומה היה במציאות?" התלהבותה של עדנה נגוזה באחת, "במציאות לא איתרנו תורם מתאים בזמן. הרופאים ניסו לבצע השתלה ממני אבל לא היתה התאמה מוחלטת והשתל נדחה. שמעתי שמועה שאיתרו תורם שבוע לאחר שהיא נפטרה, אבל אף אחד לא אמר לי את זה באופן רשמי." היא שוב הרגישה גוש בגרון, ומהרה ללגום מכוס הקפה שלה. הסערה שככה. "בואי ננסה שוב." אמר יצחק, "עצמי את העיניים, וחזרי להיות עדנה של החלום." עדנה עצמה את עיניה והתרכזה. הפעם זה היה קל יותר. "אני רוצה שתתרכזי באורן. מה אמרו לך אנשי קצין העיר על אורן? איך הוא נפגע?" "הם אמרו שהוא נפגע מכדור ברגל בעורק הראשי של הירך הימנית. והם אמרו משהו על חוסם עורקים, ושהוא מת מאיבוד דם." עדנה חשה דמעות ממלאות את עיניה העצומות. "מה הם אמרו בדיוק על חוסם העורקים?" "לא שמעתי בדיוק. לא קלטתי טוב. בכיתי נורא." "שרון איתך במעמד הזה?" "כן." עדנה ניגבה את דמעותיה הזולגות. "מה היא עושה?" "היא בוכה גם. היא מבקשת מהקצינה להביא לי מים. אני רוצה להתעלף." "ומה קורה אז?" "הקצינה מביאה את המים. ואז חושך." "חושך?" עדנה פקחה עיניים רטובות. "אז התעוררתי." יצחק שוב רשם לעצמו משהו. "אמרת בשבוע שעבר שאורן נפצע ברגל." "כן." אמרה עדנה בקול מאושש יותר, "הוא חטף כדור ברגל ימין, ממש סנטימטר מהעורק הראשי. זה מה שהציל אותו, כי עברו כמה דקות עד שהחובש שם לו חוסם עורקים. הרופאים אמרו לי שאילו הכדור היה פוגע בעורק הראשי אז חוסם העורקים כבר לא היה עוזר. פשוט היה מאוחר מדי. הנשמה שלי פרחה כשהם סיפרו את זה, רק מהמחשבה על המזל שהיה לו." יצחק שמט את עטו, ונשא עיניים מופתעות. "ואת חלמת שהוא נפגע בדיוק כך לפני שידעת מה קרה?" "לא בדיוק כך... אוי." עדנה התנשמה במהירות משהדמיון עלה בדעתה. זו היתה הפעם הראשונה שחשבה על הדרך בה אורן נפגע בחלום שלה. היא לחשה: "זה כמעט אותו דבר." "הבדל של סנטימטר אחד." אמר יצחק. הוא בהה בה במשך כחצי דקה, ואז רכן להרים את העט. "איך זה יכול להיות?" לחשה עדנה. יצחק חזר לרשום במהירות, ואמר כמעט בהסח הדעת: "בספרות המקצועית מתועדים מחקרים על תחושות מוקדמות לפני אירועים. זה קורה. יתכן שלא היית זוכרת את החלום אילולא הטלפון שהעיר אותך באמצעו וקיבע לך אותו בזיכרון." "מה אתה רושם כל הזמן?" "נתונים למעקב, זה מאוד חשוב." הוא סיים לרשום כעבור זמן קצר, וחזר למקד את תשומת ליבו בעדנה. "עדנה, אם את נותנת לי את רשותך, הייתי מעוניין להתייעץ עם עמית שלי בקשר אליך. המקרה שלך מאוד מעניין. יש כמובן חיסיון על פרטי הפגישות שלנו, ולכן אני מבקש רשות." "כל עוד לא תתן לו רמז לגבי הזהות שלי..." "מובן מאליו. אז את נותנת לי את רשותך?" "כן." "אני אודיע לך בקשר לפעם הבאה. אם אני אוכל לשבץ אותך במסגרת הצבא, זה יהיה בעוד שבוע. אם לא, בעוד שבועיים כאן." עדנה שמה לב שכמעט לא שתתה מהקפה. היא לגמה מהר את כל הנוזל הקר. היא לא חלמה את החלום בכלל במשך כל השבוע. אורן היה מאושר כשסיפרה לו על כך והביא לה זר פרחים גדול בסוף השבוע. "אתה צדקת." אמרה עדנה בעודה מסדרת את הפרחים, "הייתי צריכה לפנות לעזרה מקצועית הרבה יותר מוקדם." אורן נתן לה נשיקה על הלחי. "את תמשיכי להפגש עם יצחק, כן?" "לפחות עוד כמה פגישות. הוא באמת אדם נחמד. רק חבל שהוא רושם כל כך הרבה." "רמי אמר לי שהוא עוסק הרבה במחקרים. הוא בטח רגיל לעשות רשימות. על מה אתם משוחחים במהלך הפגישות?" "בעיקר על החלום ועל הדמיון שלו למציאות. שוחחנו המון על שרון. אני חושבת עכשיו שאולי המשכתי לחלום כל הזמן את החלום הזה כי רציתי לראות את שרון. ועכשיו אני מודעת לזה אז אני פחות חולמת." "העיקר שיש התקדמות." ------------------------------- זה מה שיש לי עד עכשיו. בקטע הבא צריך לחול מפנה בעלילה שהמוביל אותו הוא הפסיכולוג. אם זה יקרה מיד עכשיו, זה יראה מוזר, איך הפסיכולוג מתנהג אחרי שתי פגישות בלבד. זה יהיה ממש הכפפת הגיון הסיפור לצרכי. *הפסיכולוג* צריך עוד פגישות עם עדנה כדי לגבש את המסקנות של עצמו, אבל מאחר שהקוראים לא רואים את הצד שלו, זה יראה לקוראים סתמי, סתם חזרה על אותם נושאים שוב ושוב. יש לי כבר איזה רעיון איך לפתור את זה, אבל אם יש לך הצעה אני מאוד אשמח לשמוע אותה. אנשים, כל מה שאתם מציעים - גם מה שלא טוב לי - עוזר. כל הצעה נותנת נקודת מבט חדשה ותורמת משהו!

 

[goshdarnit]

אני אנסה

קודם כל, מבחינה עקרונית, עוד לפני שאני אתייחס לסיפור עצמו, נראה לי שתמיד עדיף לבדוק את אפשרות הצמצום כשאת מרגישה שצריך להרחיב. את צריכה משהו באמצע? נסי את הטריק הבא ותבדקי אם הוא עובד: תמחקי את המפגש שלפני האמצע, תמחקי את האמצע, תמחקי את המפגש אחרי האמצע, ותהפכי את הכל למפגש אחד. הוא מתחיל כמפגש רגיל, ובאמצע, בגלל משהו שהיא אומרת יש לפסיכולוג הברקה אדירה, והוא מנסה אותה על האמא מיד. למה לתת לו זמן להבין? למה לתת לו זמן להתבשל עם עצמו? יש לו רעיון מופרע. שיחשוב, שיחשוש, שיחליט שהוא בכל זאת הולך עליו, ושילך עליו. לגבי הסיפור עצמו. כתוב טוב (כרגיל) אבל יש לו שתי בעיות מרכזיות. הראשונה היא שאני די משוכנע שאני יודע מה קורה פה (אם הבת הייתה חיה, אז הבן היה מת בצבא) וזה חבל. זה צריך להפתיע גם את הקוראים ולא רק לאמא. יש דרכים להחביא מידע מתחת האף של הקוראים, להשתמש בהטעייה, וכן הלאה. הדבר השני, והוא הגדול יותר, הוא: טבע המסתורין שאת יוצרת לא ברור. ישנם כמה כיוונים אפשרים. 1) האם זה משהו מיסטי בלתי מובן? אם כן, צריך להגביר את תחושת המיסטיות, המוזרות, ה'אחר'. 2) קורה משהו מוזר ובלתי מובן, וככל שאנחנו חוקרים יותר, בודקים יותר, המסתורין רק מעמיק (ראי הצל של אלוהים). זה לא המצב כאן. 3) משהו מאוד מוזר קורה במציאות. אפשר להחדיר את העניין המסתורי טיפין טיפין, חדירה איטית אל תוך המציאות. במקרה הזה, את חייבת לעגן את המציאות בסיפור כאולטרה-מציאותית, ואז להחדיר דבר אחד... ואז עוד דבר... ואז עוד דבר. אבל את חייבת לבחור שיטה. את חייבת לבחור לא רק את נקודת המבט של איזו דמות את מספרת (האמא או הפסיכולוג), אלא גם את נקודת המבט של הקורא. על מה את רוצה לשחק אצלי? כרגע את משחקת קצת במגרש כדורגל וקצת במגרש כדורסל ופה ושם קצת טניס. את צריכה להחליט מה תהיה החוויה שלי כקורא וללכת עליה עד הסוף. ואגב - בעיה לוגית קטנה. בארץ, אם בן הוא בן יחיד, או אם הוא איבד אח/ות, הוא ילך לקרבי אך ורק אם ההורים מאשרים. האמא, שמבלה את ימיה בחשש, היתה יכולה בכל עת פשוט לאסור את העניין. זה פתיר, אבל דורש פתרון.

 

[N Y]

מש"א.

(וגם, cwen, מתנצל על ההברזה הגסה. כרגיל - פיצוצים בלגנים...)

 

[cwen]

../images/Emo4.gif

(ככה זה כשמבקשים עצות ממומחים. בסוף מקבלים אותן, והן מבאסות.

). 1. אם תשים לב למהלך הפגישה השניה, תראה שהפסיכולוג כבר חשב על משהו. הוא צריך זמן כדי שזה יבשיל כי... טוב, עוד לא גמרתי את הסיפור. אם אני אעשה את מה שאתה מציע, מה שיקרה זה שכל העסק יראה לא אמין. אולי נחזור לנקודה הזו אחרי שאני אסיים את הסיפור. נראה איך אפשר יהיה לשפר. אתה בהחלט בכיוון מבחינת הסיפור, אבל יש שם עוד דברים. (למרות שבהחלט גרמת לי להרהור שני בנוגע לאלמנט מסוים). 2. הרבה הרבה הרבה חומר למחשבה. לא הבנתי מה הכוונה ב"לעגן את המציאות בסיפור כאולטרה-מציאותית". קראתי כמה פעמים, ולא הבנתי למה אתה מתכוון. בכל מקרה, ההשוואה ל"צל של אלוהים" אינה הוגנת, כי הצל של אלוהים הוא סיפורה של תעלומה ענקית, ואילו בסיפור שלי התעלומה היא רק אלמנט מאוד קטן. הסיפור בעצם מתחיל להתקדם עם פתרון התעלומה. ב"צל של אלוהים" השיא היה בפתרון התעלומה. עיקר הסיפור היה האופן בו נפתרת התעלומה. 3. האמת היא שזו לא בעיה לוגית בכלל. יש הרבה משפחות בהן יש בן יחיד שלהוט ללכת ליחידה קרבית והוא מנדנד בלי סוף עד שההורים/הורה נשברים וחותמים לו. זה למעשה בדיוק מה שקרה. אני יכולה להכניס איזכור לזה, אבל לא חשבתי שזה יהיה רלוונטי. אני לא אוהבת כשאנשים תוקעים בסיפור פתאום משפט כמו: "לא הייתי צריכה לחתום לך לקרבי. אז החלום אף פעם לא היה מגיע". נראה לי מיותר. האמא אמנם יכולה בכל עת לאסור את העניין, אבל זה כרוך במריבה איומה עם הבן, בפגיעה בחלום חייו, בניתוקו מהחברים - בכל מיני דברים שהיא מבחינת האופי שלה פשוט לא היתה עומדת בהם. (במילא אחרי הפציעה שחררו אותו, אז כבר לא היתה סיבה לריב).

 

[goshdarnit]

אל תתבאסי

את מהכותבות הטובות והייחודיות שלנו. אני פשוט נוגע בנקודה שהיא נקודה רכה אצלך, ולכן שווה להתעכב עליה. הנקודה הרכה היא זאת: חוויית הצופה כשאת כותבת משהו מסתורי. את לא מתחשבת בצופה כשאת *מגלה* לנו סוד. למה אני מתכוון? העניין מחולק לשניים. שלב ראשון: לבנות את המסתורין צעד-צעד, כאשר כל צעד בו זמנית מקרב אותנו הקוראים לפתרון (מוסיף אינפורמציה חשובה) אבל גם מרחיק אותנו מהפתרון (מטעה). יש דרך נוספת לעשות את זה, והיא האולטרה-מציאות עליה דיברתי (עוד עליה בהמשך). זה עובד ככה: מציאות, מציאות, מציאות, משהו מוזר ובלתי מובן, מציאות, מציאות, מציאות, משהו מוזר ובלתי מובן נטול הסבר הגיוני אבל עם גורם לתחושה מיסטית מפחידה, מציאות, מציאות וכו'. שלב שני: שתפי את הצופה בגילוי. כלומר, אל תתני לאחת הדמויות פשוט להגיד לנו את הפתרון. תני לדמות לגלות, בזמן שאנחנו רואים, תני לה לספר מתוך ההתרגשות של הגילוי ותני לנו לראות את השפעת הגילוי על הדמות השנייה (שברגע הזה מייצגת גם אותנו). בנוסף, אם את יכולה לגלות את הפתרון בכמה שיותר שלבים, כלומר להפוך את הגילוי לגילוי דומינו שבו את מגלה דבר א', עוברת את התהליך במשפט הקודם, ואז מגלה את ב', עוברת את התהליך במשפט הקודם, ואז ג', וכן הלאה. זאת חוויית גילוי, וזאת החווייה לה מצפה הקורא כשהוא קורא משהו מסתורי. זה העניין העקרוני. אני ממליץ לחשוב עליו גם כשאת כותבת סיפורים אחרים. בעניין הספציפי, בסיפור הזה, זאת בדיוק הסיבה שאני מעדיף שהפסיכולוג יישאר שם, ולא ילך ויחשוב על זה בבית ויחזור עם פתרון - תני לו לגלות בזמן שאנחנו מסתכלים - הרי ממילא ראינו שהוא חושב על משהו. תני לנו לראות את תהליך הגילוי. אבל זה לבד לא יפתור לך את הבעיה. את עדיין חייבת להחליט מה תהליך המסתורין מנקודת המבט של הצופה, מבין שלושת האופציות שהצעתי. לגבי הנקודות שהעלית: 1. התייחסתי לזה. אין סיבה לתת לרעיון להתבשל. שהוא יוציא את הרעיון לא מוכן, או רק כניחוש. זה יותר מרגש. להביא את הרעיון אחרי הבשלה מוביל לסיטואציה קרה. 2. "לעגן את הסיפור באולטרה-מציאות", כלומר תיאורים של המציאות בצורה סופר ריאליסטית. עד כדי כך שלא ייתכן בכלל שזה סיפור מד"ב או פנטזיה. לא ייתכן. כי זה כאן ועכשיו, וכל הפרטים מציאותיים וכל החוויות מציאותיות. ואז, כשהסופרת מכניסה משהו שהוא בלתי סביר בעליל, אנחנו קונים אותו (הדמויות חייבות להמשיך להתנהג באופן מציאותי) בגלל שעגנת את המהציאות בצורה כל כך חזקה. בנוסף, ההפתעה חזקה יותר בגלל שהקורא משוכנע (באופן תת-מודע) שאין הבדל בין המציאות שלו למציאות של הסיפור. למרות שטענת שדוגמה אחרת שלי היא לא פיירית, אני בכל זאת אתן לך דוגמה של משהו אחר שכתבתי. ב'התאומה' עשיתי הטעייה כזאת בדיוק. בשני העמודים הראשונים השתמשתי בכל חמשת החושים של גליניס, ובכך ביססתי מעבר לכל ספק את המציאות של גליניס ואת קיומה. הקוראים לא שמו לב לזה, כי לא הדגשתי את הנקודה. אבל לא הייתי צריך. כשגילית מה היא גליניס באמת, ההפתעה היתה יותר גדולה בדיוק בגלל שהיית משוכנעת שהיא חייה במציאות שלנו. הנקודה הבאה. לא אמרתי שאת צריכה לכתוב כמו 'הצל של אלוהים', אמרתי שזאת אחת האופציות. בנוסף, לא התמקדתי בקטע של הגילוי, אלא בסגנון ההטעייה. הדברים נראים כמו תופעה א'. הצופה החשדן חושד שאולי מדובר גם בתופעה שהיא הפוכה מ-א'. אבל אנחנו מתקדמים קצת וחוקרים, ומגלים שהתופעה היא למעשה ב' (ששונה לחלוטין מ-א' ומההפך מ-א'). בסופו של דבר, אבל, האמת היא ג', שהוא לא ב' וגם לא ההפך מ-ב'. לא אני המצאתי את השיטה הזאת, כמובן, פשוט השתמשתי בשיטה קיימת, ואם את עושה משהו כזה, גם את חייבת להשתמש בו. מצד שני, אם את יודעת שזה לא מה שאת רוצה, את חייבת לא להשתמש בשום חלק של השיטה הזאת. כרגע, את באמצע. בכל זאת יש פה נקודה חשובה, והיא נקודת ההטעייה. גם אם מה שאת מסתירה הוא פשוט יחסית, את יכולה להתאמץ ולמצוא דרך להסתיר אותו מתחת לאף של הקוראים. אני אתן לך דוגמה מהספר לקטע ההטעייה שבו הסתרתי את הדבר הכי גלוי, ולכן הוא גם היה קשה לכתיבה. (למי שלא קרא, אין פה ספוילרים. אתם תבינו את הפיסקה אבל אין סיכוי שתצליחו להסיק ממנה משהו נכון לגבי הספר.) הנה: "אלוהים צעד כמה צעדים עצומים לעברי. הברך שלו היתה גבוהה יותר מראשי. הוא כרע לפני, ואז רכן קדימה כך שעינינו ניצבו בגובה דומה. הוא נגע בסנטרי ובעדינות שאין כמותה והרים אותו כך שיוכל להביט הישר בעיניי. הסתכלתי בעיניו, בעיניו היפות, הכחולות, המקודשות, והוא הביט בעיניי, ואני יכולתי לחוש שהוא מביט עמוק יותר אל תוכי מאשר אדם מסוגל להביט, עמוק לתוך עברי, עמוק אל תוך עתידי. הוא הביט בי, לא בעיניי. ואז הוא הסיר את ידו, הרים את ראשו, והתרומם. הוא התחיל לטפוח בכנפיו בעדינות והתרומם באויר עד שעמד מעל ראשי כולם. " 'ראיתי כי טוב! ' אלוהים הכריז. כש'אלוהים' נגע במספר קרו בדיוק שני דברים, ואחד מהם הייתי חייב להסתיר. הפרט המוסתר הוא זה: 'אלוהים' נגע בו. ומי שקרא את הסיפור עד לנקודה הזאת יידע את החשיבות של האירוע מיד. אז כתבתי שהוא נגע, כי הייתי חייב, אבל כתבתי את זה כך שהקורא יעניק חשיבות לאירוע האחר. תמיד אפשר להטעות. אל תתני לקוראים שלך בכלל להתקרב ללנחש את האמת. 3. את חייבת להבהיר את זה באיזשהו אופן, ולו המרומז ביותר, כי זה יציק לאנשים. ואל תתבאסי.

 

[תה צמחים]

אני לא מבינה...

מה ההבדל בין המציאות שלנו, למציאות בסיפור?

 

[goshdarnit]

אין הבדל. וזה בדיוק העניין.

כשאת מתחילה לקרוא סיפור, איך את יודעת אם אנחנו בעולם עם חדי-קרן או לא? איך את יודעת אם אין לאנשים פה כוחות על-טבעיים? איך את יודעת אם זה לא הסטוריה חלופית שבה היטלר ניצח במלחמת העולם השנייה? איך את יודעת שלא מדובר בעולם המדוייק שבו אנחנו חיים? יש דרך להעביר לקורא את האינפורמציה הזאת בדרך אגב, מבלי שהוא ישיב לב שהוא קיבל אותה. ככל שהמציאות בה מדובר קרובה יותר למציאות שלנו, כך הדבר צריך להעשות באופן יותר מוסווה. כלומר, אין כל טעם להגיד: "מדובר ממש בעולם הזה. אין הבדל, חבר'ה." זה לא יעבוד. אבל האמת היא שיש הבדל בין המציאות של הסיפור לסיפור שלנו. המציאות בסיפור שונה בדברים קלים - דברים שהסופרת רק התחילה להתייחס אליהם. אני טענתי שצריך לעגן את המציאות בצורה מאוד-מאוד חזקה, כדי שהעל-טבעי שעומד להכנס לסיפור יעביר את אותה התחושה שהקוראת תקבל (את, למשל), אם התופעה הייתה קוראת פה בחיים. זאת הייתה אופציה אחת.

 

[תה צמחים]

רגע...

אז העולם בסיפור הוא על-טבעי?