קושי של המאפשר
חלק חשוב בהקשבה הוא להקשיב לתחושות, לשיפוט, לקשיים ולאסוציאציות שעולות אצל המאפשר. אני חושב שזה חשוב משום שתחושות אלו הן הד לתחושות שאצל הצד השני. מה עושים עם תחושות אלו? כל אחד לשיטתו. לשיטתי שמים הכל על השולחן, בעדינות ובבהירות. שימוש במסרי אני (דיבור על רגש בגוף ראשון) יכול מאו לעזור: "אפשר לשתף אותך בתחושותי?" אם התשובה היא כן, משהו כמו "כשאני רואה___ ושומעת___ אני מרגישה ___". כשאני אומר "הכל על השולחן" אני כולל גם את השיפוטיות שעולה אצלי, את הנחות הבסיס והציפיות, אם ישנן. את זה עושים לא מתוך רצון להשמיע ולהשפיע - אלא מתוך רצון להבהיר ולנקות. בכלל, התנגדות היא מקרה פרטי של מנוף. לגבי המלחמה והזרימה - לא נראה לי ברור מאליו שהמאפשר חייב לזרום, אולי הוא דווקא צריך לנתב ולמקד (כבר היינו שם, נדמה לי)? איך בוחרים? מה עושים? חוזרים לבסיס - הקשבה לעצמי, בהירות. הכל מתוך שאיפה להגיע לנוחות (ההיפך מאי נעימות) בניהול התהליך. אני מתנצל על כמות המילים הרבה. אפשר היה לתמצת ולכתוב - שקפי לה. עדי