אפשר גם לפני לידה....../images/Emo35.gif
אני לא נשואה, אין לי ילדים, אף פעם לא הייתי בהריון אבל בכל זאת הרגשתי צורך לשתף. אני בת 31, נראית נורמאלי, לכאורה אין שום דבר אצלי שהוא לא בסדר. כשהייתי צעירה יותר אמרתי לעצמי שגיל 25 נראה לי מתאים להתחתן ולהקים משפחה אבל הדברים לא התגלגלו כך. אני רוצה ילדים ומשפחה וכשראיתי שהזמן עובר ולא מצאתי בן זוג לחיים אמרתי לעצמי שאני אתן לעצמי זמן עד גיל 34 בערך ואם לא אמצא בן זוג, אני אביא ילד בהפרייה או משהו כזה. בעבר היו לי אין ספור הזדמנויות להיכנס להריון, (סקס ללא אמצעי מניעה..... בבקשה אל תטיפו לי על זה) אבל כנגד כל דרכי הטבע, לא נכנסתי להריון אפילו פעם אחת. מה שגרם לי לחשוב שכנראה מצב הפוריות שלי לא משהו. אז אמרתי לעצמי שגם אם היום היו לי התנאים האידיאלים להיכנס להריון (בעל, תנאים כלכלים...) לא הייתי מצליחה ללא טיפולי פוריות שבטח לוקחים זמן, שהולך ואוזל (גיל 31...). אני מאוד פסימית לגבי חיי האהבה שלי כיוון שאני לא מצליחה להיקשר לאף אחד. האדם היחיד שאהבתי בחיי (אהבה נפלאה) נהרג בתאונת דרכים ומאז אני לא רואה את עצמי מתאהבת במישהו אחר. כבר יצאתי עם גברים והיו לי חברים מאז אבל הלב נשאר קפוא. אפילו לא טיפת רגש וגם לא משיכה. אני אדם עצוב מאוד, איבדתי כל משמעות לחיים מרוב מחשבות על עצמי. המצב הכלכלי שלי גרוע, המצב האישי שלי גרוע, אין לי בשביל מה להתעורר בבוקר. ההורים המבוגרים שלי הם הסיבה היחידה שמחזיקה אותי בחיים, כי אני לא רוצה לגרום להם צער רב במותי. מלבדם אני לא אחסר לאף אחד. אולי לתקופה קצרה אבל זה יעבור. בעבר חיפשתי משמעות לחיי והבנתי שאני צריכה לחיות בשביל אחרים. ה"אחר" הכי מתאים שקיים הוא ילד משלי והמחשבה שיום אחד יהיה לי ילד קצת עודדה אותי. היום אני כבר לא רואה את זה קורה. אני כבר לא מאמינה שאני אתחתן ועל אחת כמה וכמה אביא ילד לעולם. גם המחשבות על ילד מחוץ לנישואים כבר לא על הפרק כיוון שהבנתי שאם אני אביא ילד, הוא רק יסבול ממני כי אני אשאר עצובה בגלל מחשבותי על בדידות, אני לא רוצה שהילד שלי יגדל בסביבה עצובה ודכאונית. אם אני אביא ילד מחוץ לנישואים זה מה שיקרה. המחשבות האלה מעסיקות אותי כל שעות היום........... ועצוב לי
אני לא נשואה, אין לי ילדים, אף פעם לא הייתי בהריון אבל בכל זאת הרגשתי צורך לשתף. אני בת 31, נראית נורמאלי, לכאורה אין שום דבר אצלי שהוא לא בסדר. כשהייתי צעירה יותר אמרתי לעצמי שגיל 25 נראה לי מתאים להתחתן ולהקים משפחה אבל הדברים לא התגלגלו כך. אני רוצה ילדים ומשפחה וכשראיתי שהזמן עובר ולא מצאתי בן זוג לחיים אמרתי לעצמי שאני אתן לעצמי זמן עד גיל 34 בערך ואם לא אמצא בן זוג, אני אביא ילד בהפרייה או משהו כזה. בעבר היו לי אין ספור הזדמנויות להיכנס להריון, (סקס ללא אמצעי מניעה..... בבקשה אל תטיפו לי על זה) אבל כנגד כל דרכי הטבע, לא נכנסתי להריון אפילו פעם אחת. מה שגרם לי לחשוב שכנראה מצב הפוריות שלי לא משהו. אז אמרתי לעצמי שגם אם היום היו לי התנאים האידיאלים להיכנס להריון (בעל, תנאים כלכלים...) לא הייתי מצליחה ללא טיפולי פוריות שבטח לוקחים זמן, שהולך ואוזל (גיל 31...). אני מאוד פסימית לגבי חיי האהבה שלי כיוון שאני לא מצליחה להיקשר לאף אחד. האדם היחיד שאהבתי בחיי (אהבה נפלאה) נהרג בתאונת דרכים ומאז אני לא רואה את עצמי מתאהבת במישהו אחר. כבר יצאתי עם גברים והיו לי חברים מאז אבל הלב נשאר קפוא. אפילו לא טיפת רגש וגם לא משיכה. אני אדם עצוב מאוד, איבדתי כל משמעות לחיים מרוב מחשבות על עצמי. המצב הכלכלי שלי גרוע, המצב האישי שלי גרוע, אין לי בשביל מה להתעורר בבוקר. ההורים המבוגרים שלי הם הסיבה היחידה שמחזיקה אותי בחיים, כי אני לא רוצה לגרום להם צער רב במותי. מלבדם אני לא אחסר לאף אחד. אולי לתקופה קצרה אבל זה יעבור. בעבר חיפשתי משמעות לחיי והבנתי שאני צריכה לחיות בשביל אחרים. ה"אחר" הכי מתאים שקיים הוא ילד משלי והמחשבה שיום אחד יהיה לי ילד קצת עודדה אותי. היום אני כבר לא רואה את זה קורה. אני כבר לא מאמינה שאני אתחתן ועל אחת כמה וכמה אביא ילד לעולם. גם המחשבות על ילד מחוץ לנישואים כבר לא על הפרק כיוון שהבנתי שאם אני אביא ילד, הוא רק יסבול ממני כי אני אשאר עצובה בגלל מחשבותי על בדידות, אני לא רוצה שהילד שלי יגדל בסביבה עצובה ודכאונית. אם אני אביא ילד מחוץ לנישואים זה מה שיקרה. המחשבות האלה מעסיקות אותי כל שעות היום........... ועצוב לי
