שלומית shlomit
New member
אפשר לבקש פה במה לביטוי התרגשות?
כי אני פשוט.. מלאה. גדושה בהתרגשות. *** עברתי תקופה לא קלה של כשלש שנים, שבהן הרגשתי שאני תועה. כאילו שאני במערבולות. לא ידעתי מה לעשות. העבודה שלי כבר הפסיקה לרגש אותי.. כבר לא היה לי חשק לעשות את הדברים שעשיתי ולא אחת מצאתי את עצמי עובדת "בכוח". לא היה לי חשק לקום בבקר... התחלתי לאחר.. היה לי פשוט.. משעמם. נורא קשה להכריח את הראש לעשות את העבודה כשמרגישים ריקנות. ככה זה בעבודה שהראש הוא הכלי. ולאט לאט התמעטו העבודות. ולא ראיתי את האור בקצה. עד.. עד שבאחד מהמקומות המרכזיים שבהם מצאתי את פרנסתי, הודיעו לי שמפאת הקיצוצים.. נגמרה להם העבודה, שהם יכולים להציע לי. מה אומר ומה אדבר? הייתה זו תחושה קשה. למרות הידיעה הרציונאלית, הייתה שם גם תחושה בלתי רציונאלית שאולי אולי - אם הם היו רוצים אותי באמת - היו מוצאים את הדרך. הייתה תחושה שאולי מישהו שם הרגיש מאויים מנוכחותי... וכל מיני מחשבות רעות כאלו, שלא מובילות לשום מקום. ותחושה פגועה. וייאוש התחיל לזחול פנימה... אבל, לא אופטימית כמוני תרשה לייאוש להשתלט עליה לאורך זמן.. אבל איך יוצאים מהפלונטר? . . . . . . מסתכלים על זה כעל הזדמנות! הזדמנות לעשות שינוי דרסטי. התחום שלי כבר רווי, אני רוויה ממנו. מה יותר נכון מלראות את המצב הזה כהזדמנות לשינוי? וחשבתי לי: רק אדם אופטימי, מלא שמחת חיים ובטחון ביכולות שלו - יכול להצליח. ואם יש לי כישורים מגוונים, אין סיבה להרגיש "על הפנים". אז אמרתי שלום יפה לייאוש והתחלתי להרגיש חגיגה בלב. שהנה הנה ניתנה לי ההזדמנות למצוא את האור בעבודה. ואז... שברתי את ה"מסגרת" של החשיבה שלי אודות עצמי ואודות מה שאני יכולה או לא יכולה לעשות.. והחלטתי שהגיע הזמן להתנסות במשהו שמעולם לא התנסיתי בו באופן ישיר. התפתחות אישית כבר אמרנו?? ומרגע שהחלטתי והכרתי ביכולות שלי - הדרך הייתה קצרה. עוד טרם סיום העבודה ההיא - שלחתי קורות חיים עם הרוח החדשה שנשבה ממני, לחברת השמה, עם הפנים אל כיוון חדש... למחרת קיבלתי הזמנה לראיון שם... הגעתי שמחה וטובת לב ומאושרת על ההזדמנות לייצר שינוי מהותי.. ו...שלשה ימים אחר כך קיבלתי הזמנה לראיון ספציפי שלאחריו.. התבקשתי להחליט אם אני רוצה אותם...
ועוד שבוע התלבטתי אם לקחת את הכיוון הזה - שהיה באופן רשמי כל כך אחר מכל מה שעשיתי עד כה. הם חיכו לי עד שסיימתי את התחייבויותיי.. ומאז,... הכל היסטוריה. כבר חודש שם. אני חוגגת כל יום. העבודה החדשה הזו ממלאה אותי. היום עובר לי ביעף ובסופו אני חוזרת הבייתה טעונה באדרנלין.. אני מרגישה מוערכת ועם זאת מרגישה כאילו שאני משחקת כל היום.. במשחק החיים האמיתי... וזה כיף בלתי נגמר. ואני ממש מאושרת. מוצפת ממש. והחיים השתנו לי מהקצה לקצה.. ואני בת 42....
כי אני פשוט.. מלאה. גדושה בהתרגשות. *** עברתי תקופה לא קלה של כשלש שנים, שבהן הרגשתי שאני תועה. כאילו שאני במערבולות. לא ידעתי מה לעשות. העבודה שלי כבר הפסיקה לרגש אותי.. כבר לא היה לי חשק לעשות את הדברים שעשיתי ולא אחת מצאתי את עצמי עובדת "בכוח". לא היה לי חשק לקום בבקר... התחלתי לאחר.. היה לי פשוט.. משעמם. נורא קשה להכריח את הראש לעשות את העבודה כשמרגישים ריקנות. ככה זה בעבודה שהראש הוא הכלי. ולאט לאט התמעטו העבודות. ולא ראיתי את האור בקצה. עד.. עד שבאחד מהמקומות המרכזיים שבהם מצאתי את פרנסתי, הודיעו לי שמפאת הקיצוצים.. נגמרה להם העבודה, שהם יכולים להציע לי. מה אומר ומה אדבר? הייתה זו תחושה קשה. למרות הידיעה הרציונאלית, הייתה שם גם תחושה בלתי רציונאלית שאולי אולי - אם הם היו רוצים אותי באמת - היו מוצאים את הדרך. הייתה תחושה שאולי מישהו שם הרגיש מאויים מנוכחותי... וכל מיני מחשבות רעות כאלו, שלא מובילות לשום מקום. ותחושה פגועה. וייאוש התחיל לזחול פנימה... אבל, לא אופטימית כמוני תרשה לייאוש להשתלט עליה לאורך זמן.. אבל איך יוצאים מהפלונטר? . . . . . . מסתכלים על זה כעל הזדמנות! הזדמנות לעשות שינוי דרסטי. התחום שלי כבר רווי, אני רוויה ממנו. מה יותר נכון מלראות את המצב הזה כהזדמנות לשינוי? וחשבתי לי: רק אדם אופטימי, מלא שמחת חיים ובטחון ביכולות שלו - יכול להצליח. ואם יש לי כישורים מגוונים, אין סיבה להרגיש "על הפנים". אז אמרתי שלום יפה לייאוש והתחלתי להרגיש חגיגה בלב. שהנה הנה ניתנה לי ההזדמנות למצוא את האור בעבודה. ואז... שברתי את ה"מסגרת" של החשיבה שלי אודות עצמי ואודות מה שאני יכולה או לא יכולה לעשות.. והחלטתי שהגיע הזמן להתנסות במשהו שמעולם לא התנסיתי בו באופן ישיר. התפתחות אישית כבר אמרנו?? ומרגע שהחלטתי והכרתי ביכולות שלי - הדרך הייתה קצרה. עוד טרם סיום העבודה ההיא - שלחתי קורות חיים עם הרוח החדשה שנשבה ממני, לחברת השמה, עם הפנים אל כיוון חדש... למחרת קיבלתי הזמנה לראיון שם... הגעתי שמחה וטובת לב ומאושרת על ההזדמנות לייצר שינוי מהותי.. ו...שלשה ימים אחר כך קיבלתי הזמנה לראיון ספציפי שלאחריו.. התבקשתי להחליט אם אני רוצה אותם...
ועוד שבוע התלבטתי אם לקחת את הכיוון הזה - שהיה באופן רשמי כל כך אחר מכל מה שעשיתי עד כה. הם חיכו לי עד שסיימתי את התחייבויותיי.. ומאז,... הכל היסטוריה. כבר חודש שם. אני חוגגת כל יום. העבודה החדשה הזו ממלאה אותי. היום עובר לי ביעף ובסופו אני חוזרת הבייתה טעונה באדרנלין.. אני מרגישה מוערכת ועם זאת מרגישה כאילו שאני משחקת כל היום.. במשחק החיים האמיתי... וזה כיף בלתי נגמר. ואני ממש מאושרת. מוצפת ממש. והחיים השתנו לי מהקצה לקצה.. ואני בת 42....
