לימון מוסיפה המון
New member
אפשר להצטרף???
היי..במקרה נכנסתי ל-30 ומשהו וראתי את הלינק לפה...מה שהתחבר לי מאוד מהר. את אמא שלי איבדתי לפניי 3 וחצי שנים כשהייתי בת 29...היא נפטרה מסרטן. ולפניי שנכנסתי לפורום חשבתי שבעצם אני אהיה מבין המבוגרות שבגיל האובדן. לשמחתי, זו היתה חוסר הבנה שלי. אבא שלי נהרג במלחמת יוה"כ, כך שאין לי כמעט זכרון ממנו.ובעצם כל חיי אני חשה ומרגישה את תחושת האובדן בכל סיטואציה וסיטואציה, ולאחר מות אימי, התחושות האלה התעצמו. אני זוכרת שבשבוע האחרון לחייה של אימי, כשהעברנו אותה להוסטל, נכנסנו אני ודודתי לשיחה עם העו"סית שלהם..והיא ביקשה שאענה על שאלון לאיזשהו מחקר...אחת מהשאלות היתה ..האם את חושבת שתשארי לבד..? אוטומטית עניתי שכן ודודה שלי התנפלה עליי, שיש לי אותה ואת אחותי. מיותר לציין ששתקתי..וכן אני מרגישה לבד. התחושה הזו מלווה אותי כל הזמן, בימים טובים ופחות, שאז העוצמה של הלבד פשוט מעיקה. חברות שלי, מתבכיינות על החובה לבקר את ההורים בסופי שבוע, אל החובה להיות איתם בערבי חג...לי אין מחוייבות כזו..אני אמורה להרגיש משוחררת..אז למה זה כל כך צובט? הלבד הזה? כשאני מכירה בחור חדש..אני ממש בלחץ מלדחות את המידע על הוריי..למה זה כל כך מסובך? ולמה תמיד אני מרגישה צורך להבהיר, שכן זה לא פשוט אבל זה בסדר..למה אני צריכה להיות אופטימית ולחייך? יו בתור פתיחה..עשיתי וואחד פתיחה.. כנראה שנדחפתי כבר פנימה...מקווה שלא הגזמתי... שיהיה לנו שבוע טוב
היי..במקרה נכנסתי ל-30 ומשהו וראתי את הלינק לפה...מה שהתחבר לי מאוד מהר. את אמא שלי איבדתי לפניי 3 וחצי שנים כשהייתי בת 29...היא נפטרה מסרטן. ולפניי שנכנסתי לפורום חשבתי שבעצם אני אהיה מבין המבוגרות שבגיל האובדן. לשמחתי, זו היתה חוסר הבנה שלי. אבא שלי נהרג במלחמת יוה"כ, כך שאין לי כמעט זכרון ממנו.ובעצם כל חיי אני חשה ומרגישה את תחושת האובדן בכל סיטואציה וסיטואציה, ולאחר מות אימי, התחושות האלה התעצמו. אני זוכרת שבשבוע האחרון לחייה של אימי, כשהעברנו אותה להוסטל, נכנסנו אני ודודתי לשיחה עם העו"סית שלהם..והיא ביקשה שאענה על שאלון לאיזשהו מחקר...אחת מהשאלות היתה ..האם את חושבת שתשארי לבד..? אוטומטית עניתי שכן ודודה שלי התנפלה עליי, שיש לי אותה ואת אחותי. מיותר לציין ששתקתי..וכן אני מרגישה לבד. התחושה הזו מלווה אותי כל הזמן, בימים טובים ופחות, שאז העוצמה של הלבד פשוט מעיקה. חברות שלי, מתבכיינות על החובה לבקר את ההורים בסופי שבוע, אל החובה להיות איתם בערבי חג...לי אין מחוייבות כזו..אני אמורה להרגיש משוחררת..אז למה זה כל כך צובט? הלבד הזה? כשאני מכירה בחור חדש..אני ממש בלחץ מלדחות את המידע על הוריי..למה זה כל כך מסובך? ולמה תמיד אני מרגישה צורך להבהיר, שכן זה לא פשוט אבל זה בסדר..למה אני צריכה להיות אופטימית ולחייך? יו בתור פתיחה..עשיתי וואחד פתיחה.. כנראה שנדחפתי כבר פנימה...מקווה שלא הגזמתי... שיהיה לנו שבוע טוב