אפשר להצטרף?
אז עכשיו, כשהחגים נגמרו, ומינון היתר של המשפחתיות נותן את אותותיו, נתפניתי לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמי בקשר למשפחה שלי. במשך השנים נהגתי להתעלם ולהעלים כל מיני דברים מעצבנים ולא להתייחס אליהם, ופתאום גיליתי שהמון דברים נהיו מבחינתם מובנים מאליהם. משך השנים, לא ברור למה, ניסיתי לרצות את כולם, גם במחיר של להתעלם מהצרכים של המשפחה שלי. בשנה האחרונה, ויש לציין, בבת אחת, ירד לי מכולם. אין לי כח/חשק/סבלנות/רצון להיות הפריירית יותר. מה גם, שאף אחד לא מעריך, או לפחות לא מראה שמעריך, כולל אמי (שהיא בכלל סיפור בפני עצמו). אז זה התחיל עם אמי, שפתאום בלטו לי כל האפליות והיחס השונה אלי ואל ילדיי, למרות (ובזאת מודים גם אחי), שאני עושה הרבה יותר מכולם בשבילה. הענין הוא כזה, שאני נמצאת בתהליך של לקחת פחות ללב/לעשות פחות/לא לרדוף אחרי אף אחד בשום נושא, וזה מאד בולט. מטלפונים של לפחות פעם ביום, התחלתי להתקשר פעם בשבוע. לאמי אני משתדלת מדי יום, אבל בלי להכנס לפרטים ולפינות. הבעיה היא שזה מאד קשה לי, כולם חושבים שאני כועסת ולכן התקשורת היא בעייתית. הייתי רוצה לשנות גישה מבלי להראות שאני כועסת, להציב עובדות בחיוך ובאלגנטיות, אבל לא הולך לי. כל התהליך הזה מעורר אצלי הרבה כעסים על מה שנתתי בהשוואה למה שקיבלתי, ואני לא רוצה להתעסק עם זה, אני רוצה ללמוד להיות כמותם, להיות אדישה לבעיות של האחרים, לא להתייחס אליהם, וקשה לי. מה עושים?
אז עכשיו, כשהחגים נגמרו, ומינון היתר של המשפחתיות נותן את אותותיו, נתפניתי לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמי בקשר למשפחה שלי. במשך השנים נהגתי להתעלם ולהעלים כל מיני דברים מעצבנים ולא להתייחס אליהם, ופתאום גיליתי שהמון דברים נהיו מבחינתם מובנים מאליהם. משך השנים, לא ברור למה, ניסיתי לרצות את כולם, גם במחיר של להתעלם מהצרכים של המשפחה שלי. בשנה האחרונה, ויש לציין, בבת אחת, ירד לי מכולם. אין לי כח/חשק/סבלנות/רצון להיות הפריירית יותר. מה גם, שאף אחד לא מעריך, או לפחות לא מראה שמעריך, כולל אמי (שהיא בכלל סיפור בפני עצמו). אז זה התחיל עם אמי, שפתאום בלטו לי כל האפליות והיחס השונה אלי ואל ילדיי, למרות (ובזאת מודים גם אחי), שאני עושה הרבה יותר מכולם בשבילה. הענין הוא כזה, שאני נמצאת בתהליך של לקחת פחות ללב/לעשות פחות/לא לרדוף אחרי אף אחד בשום נושא, וזה מאד בולט. מטלפונים של לפחות פעם ביום, התחלתי להתקשר פעם בשבוע. לאמי אני משתדלת מדי יום, אבל בלי להכנס לפרטים ולפינות. הבעיה היא שזה מאד קשה לי, כולם חושבים שאני כועסת ולכן התקשורת היא בעייתית. הייתי רוצה לשנות גישה מבלי להראות שאני כועסת, להציב עובדות בחיוך ובאלגנטיות, אבל לא הולך לי. כל התהליך הזה מעורר אצלי הרבה כעסים על מה שנתתי בהשוואה למה שקיבלתי, ואני לא רוצה להתעסק עם זה, אני רוצה ללמוד להיות כמותם, להיות אדישה לבעיות של האחרים, לא להתייחס אליהם, וקשה לי. מה עושים?