אפשר להשתגע../images/Emo31.gif../images/Emo31.gif../images/Emo31.gif../images/Emo129.gif
שלחתי כ"כ הרבה קו"ח בזמן האחרון שאין לי כוח בשביל זה בכלל .... למרות שהיו פעמים שלא עניתי לטלפון ויכול להיות שזה היה שיחות מעבודות , אני מרגישה שאני מחפשת עבודה לא עם כל הלב , בלב חצוי , רוצה לקבל אהבה אבל גם חוששת מאוד מאכזבה ונטישה ואולי גם כועסת שמעסיקים מציבים תנאים של תארים ותעודות ובגרויות בלי לחפש את הפוטנציאל האמיתי של הבן אדם את הלב שלו והתכונות הפנימיות שבו..... אני חושבת שאני תקועה במקום , תאמת כל המשפחה שלי תקועה אין אחד שחי את החיים כמו שהם זאת אומרת הקול הפנימי שלנו הודחק לפינה .... לוחש בשקט מה הוא רוצה ואין עונה ולאף אחד כמעט לא איכפת והקול נשאר בודד , מיותם ממשיך ללחוש כי זה התפקיד שלו לנווט אותנו לעזור לנו בדרכינו , לומר לנו איך לנהוג ומה כדאי לבחור.... והוא לוחש ולאיש לא איכפת אפילו לי הדמות שחיה בפנים אפילו אני בקושי מצליחה להקשיב לו רוצה ולא יכולה כי אני כלואה באשמה וביקורתיות וקור ואני מנסה להקשיב כי הקול הקטן הזה היה פעם גדול וחזק והנחה אותי לאורך כל הדרך , עזר לי לעשות בחירות מרשימות ולחיות חיים מלאי אושר וסיפוק והיום הוא כ"כ קטן , נצמד לפינה , דחוק ועזוב ואני כאילו לא איכפת לי מתעלמת... אבל זו לא האמת אני פשוט לא יכולה להקשיב לו איבדתי בו את האמון אולי אני מאשימה אותו שהוא הביא אותי לבי"ח שהוא לא מנע את הכאב שבאישפוז... איבדתי את האמון בי בעצמי בכוחותיי ועכשיו אני נותנת לאחרים לנהל לי את החיים , להוביל אותי לא בהכרח רוצה אבל לא יכולה להתנגד כי אני אולי טעיתי , אני הייתי בבי"ח וזה מצב בלתי נסבל לחיות בלי קו מנחה בלי הנשמה תאמת אני חושבת ללמוד באוניברסיטה זה משהו שיעשה לי מצב רוח ממש טוב אולי משפטים או מחשבים להוציא תואר למצוא עבודות נחשבות וריווחיות יותר בכלל בא לי להיות עו"ד לנצח בתיקים קשים להוציא לפועל את טביעת העין הטבעית שלי , את יכולת ההבחנה הדקה , את ההסתכלות אחר הפרטים הקטנים ואת הרצון הפנימי שלי לעזור לחלשים יותר אלו שנדחקים לפינה ולקדם אותם למקום טוב יותר ואולי גם נקמה או ניצחון על האישפוז ועל העובדה שלקחו לי את הכול = קול , לקחו ממני את האישיות החזקה שלי והפכו אותי למשהו אחר משהו תלותי וחלש יותר , להוכיח שאני שווה יותר יכולה יותר וחזקה יותר ולמרות שנישברתי לקום וללכת הלאה למקום בריא יותר. יש לי בעיה קטנה ששילמתי כסף למכללת סיוון (את כל המענק הצבאי) ועכשיו הם לא רוצים להחזיר לי אותו , השיעורים שלהם הם רמה ממש נמוכה ודי דבילית אני שונאת ללכת לשם וכואב לי על הכסף שנתתי להם אולי אני כן ינסה להתעקש איתם ולנסות להוציא את הכסף חזרה .... ללמוד מתוך אילוץ והכרח זה ממש לא נעים וזו סתם תחושה שאני מוותרת , מוותרת על הכסף שלי , על מה שאני רוצה לעשות באמת ועל עצמי. (בעיקר על הכסף).
שלחתי כ"כ הרבה קו"ח בזמן האחרון שאין לי כוח בשביל זה בכלל .... למרות שהיו פעמים שלא עניתי לטלפון ויכול להיות שזה היה שיחות מעבודות , אני מרגישה שאני מחפשת עבודה לא עם כל הלב , בלב חצוי , רוצה לקבל אהבה אבל גם חוששת מאוד מאכזבה ונטישה ואולי גם כועסת שמעסיקים מציבים תנאים של תארים ותעודות ובגרויות בלי לחפש את הפוטנציאל האמיתי של הבן אדם את הלב שלו והתכונות הפנימיות שבו..... אני חושבת שאני תקועה במקום , תאמת כל המשפחה שלי תקועה אין אחד שחי את החיים כמו שהם זאת אומרת הקול הפנימי שלנו הודחק לפינה .... לוחש בשקט מה הוא רוצה ואין עונה ולאף אחד כמעט לא איכפת והקול נשאר בודד , מיותם ממשיך ללחוש כי זה התפקיד שלו לנווט אותנו לעזור לנו בדרכינו , לומר לנו איך לנהוג ומה כדאי לבחור.... והוא לוחש ולאיש לא איכפת אפילו לי הדמות שחיה בפנים אפילו אני בקושי מצליחה להקשיב לו רוצה ולא יכולה כי אני כלואה באשמה וביקורתיות וקור ואני מנסה להקשיב כי הקול הקטן הזה היה פעם גדול וחזק והנחה אותי לאורך כל הדרך , עזר לי לעשות בחירות מרשימות ולחיות חיים מלאי אושר וסיפוק והיום הוא כ"כ קטן , נצמד לפינה , דחוק ועזוב ואני כאילו לא איכפת לי מתעלמת... אבל זו לא האמת אני פשוט לא יכולה להקשיב לו איבדתי בו את האמון אולי אני מאשימה אותו שהוא הביא אותי לבי"ח שהוא לא מנע את הכאב שבאישפוז... איבדתי את האמון בי בעצמי בכוחותיי ועכשיו אני נותנת לאחרים לנהל לי את החיים , להוביל אותי לא בהכרח רוצה אבל לא יכולה להתנגד כי אני אולי טעיתי , אני הייתי בבי"ח וזה מצב בלתי נסבל לחיות בלי קו מנחה בלי הנשמה תאמת אני חושבת ללמוד באוניברסיטה זה משהו שיעשה לי מצב רוח ממש טוב אולי משפטים או מחשבים להוציא תואר למצוא עבודות נחשבות וריווחיות יותר בכלל בא לי להיות עו"ד לנצח בתיקים קשים להוציא לפועל את טביעת העין הטבעית שלי , את יכולת ההבחנה הדקה , את ההסתכלות אחר הפרטים הקטנים ואת הרצון הפנימי שלי לעזור לחלשים יותר אלו שנדחקים לפינה ולקדם אותם למקום טוב יותר ואולי גם נקמה או ניצחון על האישפוז ועל העובדה שלקחו לי את הכול = קול , לקחו ממני את האישיות החזקה שלי והפכו אותי למשהו אחר משהו תלותי וחלש יותר , להוכיח שאני שווה יותר יכולה יותר וחזקה יותר ולמרות שנישברתי לקום וללכת הלאה למקום בריא יותר. יש לי בעיה קטנה ששילמתי כסף למכללת סיוון (את כל המענק הצבאי) ועכשיו הם לא רוצים להחזיר לי אותו , השיעורים שלהם הם רמה ממש נמוכה ודי דבילית אני שונאת ללכת לשם וכואב לי על הכסף שנתתי להם אולי אני כן ינסה להתעקש איתם ולנסות להוציא את הכסף חזרה .... ללמוד מתוך אילוץ והכרח זה ממש לא נעים וזו סתם תחושה שאני מוותרת , מוותרת על הכסף שלי , על מה שאני רוצה לעשות באמת ועל עצמי. (בעיקר על הכסף).
ביי בינתיים