מרב של ערן
New member
אפשר לשחרר אצבעות.
כנראה שהכל היה טוב מדי מכדי שזה יהיה אמיתי ויקרה לנו. ביום חמישי היה פרץ ראשון של בכי בלתי מוסבר. כנראה שאיפה שהוא באינטואיציה המרגיזה שלי כבר ידעתי שזהו, זה נגמר. אבל החלטתי שלא להעיק עליכן, להמשיך לכסוס ציפורניים ולחכות להיום. הבוקר כבר ידעתי שאני הולכת לבטא רק בשביל הרשמיות. כתמון הדם הראשון הופיע. בדרך לביה"ח הספק הקל התאדה אף הוא. ועכשיו קיבלנו גם את החותמת הרשמית. שלילי. אז נכון שהבטחתי לא לפתח ציפיות גבוהות ונכון שהשתדלתי להיות מאוד רגועה וההצלחה של הטיפול עצמו רק מעידה על סיכויים טובים ולמרות זאת נשברתי. כמה שברים יכול לב אחד להכיל? כמה כשלונות? למה אני יודעת לעשות כל-כך הרבה דברים ורק בדבר הכי בסיסי אני נכשלת פעם אחר פעם, חודש אחרי חודש? ואיך, איך יכול להיות שזה כואב כל-כך לאבד משהו שעוד לא היה בכלל?
כנראה שהכל היה טוב מדי מכדי שזה יהיה אמיתי ויקרה לנו. ביום חמישי היה פרץ ראשון של בכי בלתי מוסבר. כנראה שאיפה שהוא באינטואיציה המרגיזה שלי כבר ידעתי שזהו, זה נגמר. אבל החלטתי שלא להעיק עליכן, להמשיך לכסוס ציפורניים ולחכות להיום. הבוקר כבר ידעתי שאני הולכת לבטא רק בשביל הרשמיות. כתמון הדם הראשון הופיע. בדרך לביה"ח הספק הקל התאדה אף הוא. ועכשיו קיבלנו גם את החותמת הרשמית. שלילי. אז נכון שהבטחתי לא לפתח ציפיות גבוהות ונכון שהשתדלתי להיות מאוד רגועה וההצלחה של הטיפול עצמו רק מעידה על סיכויים טובים ולמרות זאת נשברתי. כמה שברים יכול לב אחד להכיל? כמה כשלונות? למה אני יודעת לעשות כל-כך הרבה דברים ורק בדבר הכי בסיסי אני נכשלת פעם אחר פעם, חודש אחרי חודש? ואיך, איך יכול להיות שזה כואב כל-כך לאבד משהו שעוד לא היה בכלל?