אפשר סקר קצת אישי

[פרפרי אהבה]

אפשר סקר קצת אישי

חלק מאלה שעוברים לחיות בחו"ל עושים זאת מטעמי עבודה-קיבלו הצעת עבודה שווה, רילוקיישן מטעם העבודה וכו'

חלק עושים זאת בעקבות נישואים למישהו שחי בחו"ל

חלק עושים את זה מטעמי אנטי ציונות והרגשה של "נמאס לחיות במדינה כמו ישראל"

.

למה אתם החלטתם לעבור לגור בחו"ל

האם הסיבה הקלה על תגובות המשפחה והחברים על המעבר

 

[ניריתסקוטלנד]

עונה.

אני עברתי לסקוטלנד בעקבות בעלי הסקוטי.
כאשר התחתנו היה ברור לנו שאנחנו נחיה בישראל. בעלי, שעד אז זגזג בין ישראל לסקוטלנד, פתאום גילה שהחיים במקום אחד, בישראל הם לא אותם חיים של זיגזוג. הוא לא מצא עבודה קבועה, נהיה מאוד בודד והפך דיכאוני קליני.

הייתי צריכה לעשות בחירה בין המשפחה הקטנה שלי או המשפחה והחברים וכל מה שאני מכירה בישראל. הייתי אז בת 42, אמא שלי עם סרטן סופני, ובחרתי במשפחה הקטנה שלי.

האנשים סביבי מאוד הבינו את הסיבה למעבר ועם כל הקושי גם תמכו.

פה בסקוטלנד יש לנו חיים שחלמנו אליהם, חיים שלא היינו מצליחים לבנות בישראל - לצערי.
עברנו הרבה עליות ומורדות, אבל היום אני שמחה על המהלך הזה.

 

[washi tashi]

בגלל הגרין קארד

עברנ לכאן כדי שאוכל להוציא אזרחות ואז נחזור לארץ. בדרך א׳ קיבל הצעת עבודה ועברנו מהחוף המזרחי למערבי. חוזרים לארץ בשנתיים הקרובות, ככל הנראה.

 

[קסם מעשית]

אני

אני עברתי לארה"ב שהייתי בת 13 עם המשפחה שלי. חזרתי להתגייס, וחזרתי לארה"ב, הכרתי את בעלי ושהחלטנ להתחתן וללמוד חזרנו לגור בארץ, פשוט כי היה יותר זול ללמוד שם.

השורה התחתונה היא שלא היה לי טוב בארץ. הייתה לי עבודה מצויינת, לבעלי עבודה מצויינת, והמשפחה גם גרה לא רחוק. אבל היה לי רע, בעיקר מהבחינה הביטחונית והתרבותית. אז ארזנו את כולם וחזרנו הבייתה.

 

[קסם מעשית]

ושכחתי לכתוב על המשפחה....

שנכנסתי להריון עם הקטנה (עכשיו כבר בת 4.5) נסענו לארוחת שישי להודיע לחמותי וחמי. ישבנו איתם במטבח, ואמרנו להם שיש לנו משהו חשוב להגיד להם. חמותי הפכה ללבנה וחמי היה מתוח מאוד, ושאמרתי להם שאני בהריון, חמותי שמה יד על הלב ואמרה "כבר חשבתי שאתם חוזרים לארה"ב"......

החמים שלי תמיד ידעו שנחזור, חמותי אמרה שהיא חיכתה ליום הזה מהרגע שנחתנו ארץ והתפלאה שהוא הגיע אחרי הרבה שנים שהיינו בארץ (והאמת היא שגם אני ציפיתי לחזור שנים קודם), הם לא אהבו את הרעיון שלא נגור בארץ, הם אמרו שהם מקבלים את ההחלטה שלנו אבל עשו כל מה שביכולתם כדי שנבין כמה הם לא מרוצים ממנה .....
אימא שלי הייתה עצובה מאוד, כי אנחנו המשפחה האחרונה שנשארה לה בארץ...

 

[rona73]

ואני כאן

כי בעלי בולגרי.
פגשתי אותו בארץ.גרנו ביחד ועבדנו ביחד בארץ.הוא אמר בפרוש שאין לו תוכניות לגור בארץ לנצח,גם לא בבולגריה.
התחתנו בבולגריה לפני 10 שנים.

אני מחלקת את החיים שלי לחיי כרווקה וכנשואה וגם אמא.אני אמא רק בבולגריה,נוח מאוד,רגוע.
בסהכ חיים מאוד נוחים.

אני גרתי בילדותי בחו"ל,בעצם עברתי עם ההורים שלי רילוקישיין.זה כנראה פתח לי עולמות.

 

[שובידובי15]

באופן מאוד כללי

לא היה לי טוב בארץ. קושי כלכלי ותרבותי, וגם איזשהיא שאיפה שתמיד היתה לי לעבור לארהב. היות ואני אזרחית אמריקאית היתה לנו האפשרות החוקית וכשהילד הגדול היה בן שנה ארזנו הכל ונסענו. המפלה ברובה הגדול ממש לא תמכה, אבל במהלך השנים זה השתנה ואין להם ציפייה שנחזור.

 

[שובידובי15]

המשפחה

 

[Mottek]

על קצה המזלג - לא הסתדרתי בארץ

למרות שאני גרה בארץ מאז גיל שלוש, אף פעם לא הרגשתי שייכת. החינוך הקנדי שקיבלתי מההורים הפכו אותי לחריגה וללא מקובלת בלשון המעטה בקיבוץ בו גדלתי. חיפשתי מקום בו אוכל לברוח מהקיבוץ הישראלי ולכן עזבתי. ידעתי גם שאם אשאר בארץ הסיכויי שלי ללכת ללימודים גבוהים שואף לאפס (ממוצע של 57 בבגרות...) ולהשאר בקיבוץ לא בא בחשבון. זו היתה שנה של בעצם לגלות את עצמי והחלטתי להשאר.
מה שתרם לעזיבה שלי זה שהחבר שלי בזמנו טס לארה"ב בשביל לימודי תואר ראשון באוניברסיטה (הוא אזרח) ואני לא הייתי אזרחית אמריקאית לא יכולתי לגור איתו בצורה חוקית. אחרי שנה כשגרנו במרחק 12 שעות נסיעה אחד מהשני החלטנו להתחתן. מאז אני כאן. הרבה יותר נוח לי כאן ומתאים לי מבחינת המנטליות והערכים שאני מאמינה בהם, ולמרות שאני עדיין מחשיבה את עצמי לעדינה במונחים ישראליים כאן אני הרבה פעמים נתפסת כאגרסיבית.
אמא שלי מאוד תמכה בי וגם נתנה לי סכום כסף קטן והתחלתי. היום אני יודעת שהיה לה מאוד קשה.

 

[carlimi]

הסיפור שלנו

בעלי עושה פוסט דוקטורט באוניברסיטה.
א ב ל - ממש לא היינו חייבים לעבור, כי הוא בנוסף גם רופא שיניים, וכבר עבד ככזה בישראל, לפני שעברנו.
א ב ל - אני הרגשתי חנוקה בארץ. תקועה ממש.
א ז .... התחלתי לחשוב בכיוון, והתחלנו לחשוב על זה ברצינות, ובסוף החלטנו שאנחנו רוצים לצאת להרפתקאה !!! ממש בקטע של ITS NOW OR NEVER. הגדולה הייתה בגן חובה ואני די רציתי לברוח לפני שתיכנס לכיתה א', אז התחלנו להזיז עניינים, ושנה אחרי השיחה הראשונה שלנו בנושא, על השטיח בחדר של הילדים - היינו כאן - בקולורדו!
ואנחנו כלכך שמחים שעשינו את זה ...
נשארה באופן רשמי עוד שנה לפוסט, ואנחנו מתחילים לחשוב מה הלאה ... רוצים להישאר אבל צריך לחשוב גם קדימה ומה יהיה בעתיד.
סה"כ אני אישית סופר מרוצה מהמעבר ושמחה מאוד שעשינו את הצעד הזה ויצאנו מאיזור הנוחות שנתקענו בו בישראל.

 

[פרפרי אהבה]

תודה על השיתוף

-אשמח לעוד סיפורים

 

[מרב של ערן]

כדי שלא נצטער שלא ניסינו

זו היתה הסיבה העיקרית. תמיד היה בנו הרצון לנסות לגור במקום אחר ואם לא מנסים אז תמיד חיים עם איזו תחושת החמצה שלא ניסינו. מה כבר יש להפסיד? ברווח שבין ההחלטה, הדיבורים על בחירת היעד ועד לנסיעה עצמה, הצטרפו עוד סיבות כמו חוסר שביעות רצון כללית מהחיים בישראל, כמו חיים בתחושה מתמדת של חוסר התאמה וגם פיגוע באוטובוס אחד שהיו בו הרבה ילדים. פיגוע אחד יותר מדי בשבילי

לא פירטנו את הסיבות למי ששאל למה אנחנו עוזבים, גם לא למשפחה. הסיבה העיקרית של רצון לנסות היתה כר פורה מספיק לדיונים סביב הנושא.
אני לא חושבת שלמשפחות שלנו יהיה אי פעם קל עם ההחלטה, והמיקום שבחרנו גם הוא לא מסייע. זה קצה העולם. אבל ממש. ההשלמה שלהם עם המעבר באה די מתוך חוסר ברירה והכרה שזהו, הבחירה שלנו היא סופית ועדיף להפיק את המיטב ממה שיש ולא לבכות על מה שאין.

 

[שירלי של 4]

התחלנו ברילוקיישן במזרח והמשכנו בהגירה במערב

מגיל צעיר רציתי לחוות מגורים בחו״ל.
כשהתבגרתי התחלתי להבין שאני לא מסוגלת לחיות בישראל ואני לא רוצה לגדל בה את ילדי. לא מתאים לי לא מבחינה חברתית ולא מבחינה בטחונית וערכית.

״סה״כ אני רוצה, לחיות את חיי בשקט...״

ההורים מתגעגעים אבל תומכים לחלוטין בבחירה שלנו. כל האחים בעצמם חיים בחו״ל כבר הרבה יותר שנים ממני.

 

[קסם מעשית]

ומה הפולנייה אומרת

 

[פרפרי אהבה]

אחחח... כמה אני אוהבת את "הפולניה"

 

[קוף מקליד]

הלימדים היו רק תירוץ

האמת היא שלא ממש החלטנו לעבור לגור באנגליה. בן זוגי קיבל מלגה מדהימה לתואר שני לשנה וחצי, והחלטנו לנסוע לשנתיים כדי שהילדים יוכלו לגמור את שנת הלימודים. די מהר הבנו שגם בתום השנתיים האלה לא נחזור, אבל בשום שלב לא החלטנו להשתקע באופן סופי.

מבחינת בן הזוג שלי זה היה רק תירוץ, כי הוא כבר די הרבה זמן מאס לחלוטין בישראל, חש תחושה נוראית של זרות ותסכול מהמצב הפוליטי והאווירה התרבותית.
אני הייתי במקום אחר. אני מאוד מאוד ישראלית (דור 10 בארץ), היו לי עיסוקים משמעותיים, קהילה אהובה ופרויקט שרציתי להתחיל, וכשהבנתי שנוסעים כי אי אפשר לוותר על הזדמנות כזאת, הרגשתי שאני ממש עושה לו טובה ענקית. בדיעבד, כבר אחרי שנה וקצת באנגליה כבר היה לי ברור שעשינו את הדבר הנכון.

בתור פעילים למען שלום וזכויות אדם שנינו הרגשנו שהמצב בישראל חסר תקנה, מייאש ומתסכל ברמות אדירות. הלחץ היה בלתי נסבל בשבילנו, יש לי עור דק לכאלה דברים וכל התקפה, אמירה גזענית בטוקבקים, חוק חדש ונוראי - כל הדברים האלה הכניסו אותי לסטרס ותסכול קשים. בתור מורה גם הייתי תמיד בדילמה ערכית כי במערכת החינוך יש נושאים שאסור לדבר עליהם, במיוחד בתור שמאלני. בשביל בן הזוג שלי זה היה מספיק. אני לא חשבתי לעזוב למרות הקושי ואפילו חשתי סוג של בגידה בעמיתי למאבק, אבל התחושה הזאת של התגייסות תמידית היא משהו שאני לא יכולה לחיות איתו. גם כאן אני מאוד מעורבת בפעילות לצדק חברתי, אבל זה מגיע ממקום אחר לגמרי.

מכיוון שבשום שלב לא הצהרנו שנשארים אלא שבינתיים אנחנו עדיין כאן, לא היה עדיין רגע שבו הודענו למשפחה משהו דרמטי. אנחנו בסוג של הרפתקה ונראה. אולי נחזור. אולי נישאר. אולי נעבור למקום אחר. לא יודעת. יותר קל לי עם הלא נודע מאשר עם הצהרות דרמטיות.

 

[1me too1]

המעבר שלנו

החלטנו לנסות משהו אחר, נכנסנו לסוג של הרפתקאה בדרך לויזה, לא באמת חשבנו שיגיע היום שהויזות יהיה בדרכון. יום בהיר אחד התקשרו להגיד שהתהליך הסתיים. היה מאוד לא קל להחליט על המעבר, והחלטנו על שנה ואז נעשה חושבים. בינתיים פרצה מלחמת לבנון השניה, וריצה בין מקלט אחד לשני, לבין השתתחות על האדמה באמצע שדה ליד כביש, עשו את שלהם, והחלטתי שאני לא מסוגלת להשאר.
אמא שלו תמכה, היא עשתה בעצמה מעבר בין מדינות. השאר לא תמכו, ולאויר נזרקו הערות שעשו לי רע וישבו לי טוב טוב על המצפון.
אני אשקר אם אגיד שהיה קל, ושהכל דבש, היה קשה, הרבה דמעות, אבל אחרי שנה החלטנו לנסות עוד שנה, ומשם הדרך לאזרחות הקנדית כבר היתה קצרה.
וזהו, בינתיים אנחנו כאן

 

[Et tu Brute]

אנחנו נסענו ללימודים

אבל בינתיים אנחנו השתנינו, וישראל השתנתה, והדוקטורט הפך לפוסט ואז למשרה... ובינתיים לא נראה שחוזרים.

 

[היידי אור]

עזבנו לטובת הרפתקאה

השתמשנו ברילוקיישן מטעם העבודה כקרש קפיצה, ומהר מאוד החלטנו להישאר כאן ברשות עצמנו.
התוכנית הראשונית הייתה שנה ביער השחור ואז שנתיים בהולנד עם אופציה להארכת חוזה (ןלכן המשפחה לא התרגשה, חשבו שנחזור), המציאות הייתה שאחרי היער השחור בילינו עוד שנה בהולנד ואז עברנו לאזור פרנקפורט ובו השתקענו, נכון להיות אין לנו כוונה לעזוב.

 

[noaronen1]

תשובתי ותעשי חיפוש כי היו כמה שרשורים

לא מזמן בנושא - אם אמצא אצרף.

אנחנו עברנו לחו"ל להרפתקה של שנתיים - שלוש לגור בניו יורק ולראות איך זה. אחרי שנתיים עם ויזה כמו שלכם קיבלנו גרין קארד ואז בעלי כבר ידע שהוא רוצה להישאר. כמו שהוא אמר - אין לי את הקימוט בין הגבות של הלחץ שהיה בארץ. יש לי שלווה. אני לא הייתי בטוחה לאן תנשוב הרוח אז הצעתי תוכנית חומש: נעשה עוד ילד, נקנה דירה ונפסיק לבזבז כסף על השכירות נקבל אזרחות ועד אז אלוהים גדול.
האמת חשבתי שאני אקבר בברוקלין והנה עכשיו אני סוג של "נקברת חיה" בצפון קרוליינה (סתתתתםם)

ההורים של בעלי מאוד כעסו שעברנו גם אם זה לכמה שנים. הם מאוד אוהבים את הנכדים הם היו בגיל הכי חמוד שנה ושנתיים וחצי והיה להם מאוד קשה עם המעבר שלנו - כולל בעיות בריאותיות.
הרגשתי שדווקא שכשהודענו לחברים שאנחנו נשארים בארה"ב ולא חוזרים אז החל סוג של התעלמות או כעס שקט. המשפחה שלי כעסה או יותר נכון בחרה להתעלם מחיי כל עוד אני בוחרת להישאר - "שם" וחברים נעלמו בזה אחר זה.
דווקא אצל המשפחה של בעלי הבחירה להישאר עברה ביתר קלות - כל הכעס התפוגג במשך השנים... תהליך הפוך...