AndreaCorr ©
New member
אפשר...? ../images/Emo4.gif
נראה לי שכאן הכי מוגן ובטוח לכתוב (אני מקווה לפחות), ואין לי מישהו אחר לדבר איתו... אני כל הזמן משחזרת בראש את מה שקרה, תחושת גועל נפש עולה... בא לי להקיא. רק המחשבה על ידיים זרות שנוגעות בי, מצמידות אותי לקיר, על העיניים שמסתכלות עליי, בוחנות את הגוף... הכוחניות הזו מצידו, והתחושה מצידי שהנה עוד רגע וזה הסוף... ואם לא הייתה לי התושיה לעשות את מה שעשיתי מי יודע איך זה היה נגמר. ובאותו רגע רק יצאתי משם, יישרתי את הבגדים ואת השיער וחזרתי לענייני, ורק הסימן על הכתף, הסימן לאלימות הזו, ליד הזרה שנגעה בי... אפילו לא בכיתי באותו ערב. רק בלילה, אחר כך, כששכבתי במיטה, מתהפכת מצד לצד, בכיתי את נשמתי החוצה. ואף אחד לא יודע חוץ משני ידידים קרובים (אחד מהם מנהל אפילו) שאני יודעת שישמרו את זה אצלם. ואני לא רוצה שאף אחד ידע, לא רוצה שאף אחד ירחם עליי, ומצד שני רוצה לצעוק... תראו מה קורה בעולם המחורבן הזה. רוצה לצעוק, שידעו מה קרה ויהרגו את הנבלה הזאת שנגעה בי בלי רשות. ואני שונאת את עצמי, ומשום מה עולות לי מחשבות אשמה בראש ואני מנסה לבטל אותן, לא, זאת לא אשמתך... ואולי כן. אני מפחדת להיות לבד. מבקשת שילוו אותי לכל מקום, ואף אחד לא מבין למה ואני סתם מתרצת. ולפעמים התירוצים לא עובדים אז אני נאלצת להיות לבד ומבוהלת עד מוות. לא יכולה שמישהו יגע בי. לא רוצה שאף אחד יגע בי יותר לעולם חוץ מעצמי. כשבאים לחבק אותי אני נרתעת. אל תחזיקו לי את היד. אל תתנו לי נשיקת בוקר טוב. אל תגעו בי. אל תתקלו בי במסדרון. אל תעבירו עליי את היד בטעות. זה גורם לי לצמרמורות ובהלה שאף אחד לא מתאר לעצמו בכלל. ואני, סבלתי הרבה בחיים ועברתי את הכל בגבורה יחסית, ובזמן האחרון חשבתי שחוץ מכמה נפילות פה ושם אני משקמת את עצמי, אופטימיות זהירה שכזו... ואז זה קרה, ובום. אין אופטימיות. אין שיקום. יש רק הרצון הזה להתנקות מהזר הזה ומהחלומות והפלאשבקים והגועל נפש שדבק בי ולא יעזוב לעולם. בכוונה לא סיפרתי בפרטי פרטים את מה שקרה, ו... אני יודעת שקוראים כאן אנשים מאוד קרובים אליי ואני אעריך מאוד אם הם לא ידברו איתי על העניין באופן פרטי כי אני לא רוצה. רק רציתי לפרוק כאן. תודה...
נראה לי שכאן הכי מוגן ובטוח לכתוב (אני מקווה לפחות), ואין לי מישהו אחר לדבר איתו... אני כל הזמן משחזרת בראש את מה שקרה, תחושת גועל נפש עולה... בא לי להקיא. רק המחשבה על ידיים זרות שנוגעות בי, מצמידות אותי לקיר, על העיניים שמסתכלות עליי, בוחנות את הגוף... הכוחניות הזו מצידו, והתחושה מצידי שהנה עוד רגע וזה הסוף... ואם לא הייתה לי התושיה לעשות את מה שעשיתי מי יודע איך זה היה נגמר. ובאותו רגע רק יצאתי משם, יישרתי את הבגדים ואת השיער וחזרתי לענייני, ורק הסימן על הכתף, הסימן לאלימות הזו, ליד הזרה שנגעה בי... אפילו לא בכיתי באותו ערב. רק בלילה, אחר כך, כששכבתי במיטה, מתהפכת מצד לצד, בכיתי את נשמתי החוצה. ואף אחד לא יודע חוץ משני ידידים קרובים (אחד מהם מנהל אפילו) שאני יודעת שישמרו את זה אצלם. ואני לא רוצה שאף אחד ידע, לא רוצה שאף אחד ירחם עליי, ומצד שני רוצה לצעוק... תראו מה קורה בעולם המחורבן הזה. רוצה לצעוק, שידעו מה קרה ויהרגו את הנבלה הזאת שנגעה בי בלי רשות. ואני שונאת את עצמי, ומשום מה עולות לי מחשבות אשמה בראש ואני מנסה לבטל אותן, לא, זאת לא אשמתך... ואולי כן. אני מפחדת להיות לבד. מבקשת שילוו אותי לכל מקום, ואף אחד לא מבין למה ואני סתם מתרצת. ולפעמים התירוצים לא עובדים אז אני נאלצת להיות לבד ומבוהלת עד מוות. לא יכולה שמישהו יגע בי. לא רוצה שאף אחד יגע בי יותר לעולם חוץ מעצמי. כשבאים לחבק אותי אני נרתעת. אל תחזיקו לי את היד. אל תתנו לי נשיקת בוקר טוב. אל תגעו בי. אל תתקלו בי במסדרון. אל תעבירו עליי את היד בטעות. זה גורם לי לצמרמורות ובהלה שאף אחד לא מתאר לעצמו בכלל. ואני, סבלתי הרבה בחיים ועברתי את הכל בגבורה יחסית, ובזמן האחרון חשבתי שחוץ מכמה נפילות פה ושם אני משקמת את עצמי, אופטימיות זהירה שכזו... ואז זה קרה, ובום. אין אופטימיות. אין שיקום. יש רק הרצון הזה להתנקות מהזר הזה ומהחלומות והפלאשבקים והגועל נפש שדבק בי ולא יעזוב לעולם. בכוונה לא סיפרתי בפרטי פרטים את מה שקרה, ו... אני יודעת שקוראים כאן אנשים מאוד קרובים אליי ואני אעריך מאוד אם הם לא ידברו איתי על העניין באופן פרטי כי אני לא רוצה. רק רציתי לפרוק כאן. תודה...
