עמדנו בתחנה ולידנו עבר יתוש. הוא טען שהיתושים האלה הם מכת מדינה. אמרתי לו שיש יתושים גם בחוץ-לארץ, אז הוא תיקן את עצמו: "טוב, אז הם מכת מדינה עולמית"...
במקרא בֹּהַן מציינת את האצבע הגדולה הן של היד הן של הרגל וַיִּשְׁחָט׀ וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל־תְּנוּךְ אׂזֶן־אַהֲרׂן הַיְמָנִית וְעַל־בּׂהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בּׂהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית (ויקרא ח כג)
וגם זה גם לא נשמע לי נורמלי בכלל. אחרי "אפשר" חסר לי פועל. אין דבר כזה "אפשר מים". וגם "אפשר ש" במקום "מותר" או "אפשר ל" לא ממש יושב לי טוב באוזן. זה סתם נשמע לי כמו התעצלות שכזו, להשמיט מילים כדי לקצר.
אפילו הצלחתי להרגיל את בנותי לא להגיד על כל דבר "בא לי" במקום "אני רוצה", פשוט כי זה עולה לי על העצבים. זה נכון שלפעמים באמת "בא", אבל אני חושבת שזה גם טוב פשוט להגיד מה את רוצה.