אילן רוזינר
New member
אקסטרא ברוט – פנינה קטנה שליד הפינה
תכל'ס – רצינו "לאכול כמה דברים טובים, לשתות כמה דברים טובים" ((c) עזר ויצמן). ליתר דיוק – טובים וקטנים. כלומר, רצינו דוק. כי אין כיום בתל אביב כמו דוק כמקור של דברים טובים וקטנים. אבל מה – חורף וקר ודוק פתוח מדי ואני, פרח טרופי עדין שכמותי, רגיש מאד לקור. וכך גם נ', שותפתי לערב החורפי הקר.
ואז נזכרנו בברוט. מזמן רציתי להגיע לשם ולא הסתייע – תמיד מלא שם ולא לוקחים הזמנות שלחן מראש. הפעם דווקא היה שם מקום או שניים – אבל הסתכלתי על המקום, הסתכלתי על התפריט שעל הקיר – והבנתי שלא בא לי לשלם 118 ₪ למנת דג שתאכל על הבר ובצפיפות. איכשהו מתאים לי יותר לאכול מנות יקרות בתנאי נוחות – ומכוון שחורף וקר וגו', השלחנות בחוץ לא היו אופציה (נדמה לי שלא היו בכלל).
ואז ראינו את אקסטרא ברוט – האח הקטן והעממי יותר של ברוט שנפתח יחסית לא מזמן בסמוך לאח הגדול, ליד הפינה של נחלת בנימין ומונטיפיורי (זאת תופעה מעניינת בתל אביב – האחים הקטנים האלה, כמו שדוק הוא האח הקטן של האחים הגדולים. מישהו כבר הסביר לי שיש בזה הגיון כלכלי. הגיון טעים, לטעמי). אז נכנסנו למקום ושמחנו לגלות שחוץ מבר, יש שם מספר שלחנות, גבוהים אמנם, אבל שלחנות שמאפשרים להסתכל בפנים של שותפך לארוחה). עד לשעה 22:30 בערך המקום לא היה מלא – וישבו שם אי אלו טיפוסים מעניינים ששימשו תוספת נחמדה לתפאורה פשוטה של המקום. עוד מרכיב נחמד בתפאורה הוא החלון האופקי הצר והארוך מאחורי הבר שפונה אל האח הגדול עם ההתרחשות שקורית שם, מעבר לקיר – למעשה, המטבח של שני המקומות משותף, אך לא המנות ולא המשקאות.
המקום ממצב את עצמו כבר שיש בו אוכל (כלומר, פאב, אם נדייק במונחים הבריטיים). אבל דווקא בגזרת הבירות המצב שם לא משהו. יש גינס ויש סטלה מהחבית. לא רציני. שיקולים כלכליים, מן הסתם. אז שתיתי יין. יש שם כמה בקבוקים נחמדים, אני שתיתי את יין הבית (28 ₪) – ספרדי כלשהו, פשוט ונחמד מאד, המוגש בכוסות ללא רגל - הומאני ביותר, שתיתי שניים. מאחורי הבר – תצוגה יפה מאד של סינגלים סקוטיים איכותיים, חלקם מעניינים ממש, ולא מעט בורבונים (לא כוס הוויסקי שלי, אבל ריספקט) ויש נציגות יפה של תזקיקי מרק דה גליליי / יוליוס / ג'וב (גם בכך יש דמיון לדוק וגם זה הוסיף בעיניי עוד כמה נקודות לזכות המקום). בדיוק כשרציתי להזמין את כוס היין השלישית, המלצרית / הברמנית הנחמדה הביאה לנו כיבוד של צ'ייסרים של או-דה-וי של הנ"ל שהיה ממש טעים. ככלל, השרות היה ללא דופי לאורך כל הערב. היו שלושה מלצרים / ברמנים – שזה ממש הרבה למקום קטן – וזה מבטיח שאתה מקבל שרות כמעט בו ברגע שאתה זקוק לו – והמלצרים נינוחים מספיק על מנת לדבר אתך על האוכל או על השתייה.
ועם כל הדברים הנחמדים הנ"ל, עיקר החוויה של הערב – וזו בהחלט היתה חוויה – נוצר בזכות האוכל. אכלנו שלושה דברים. טרין חזיר כפרי (38 ₪) היה חתיכה קטנה של טרין מלווה בכמה קורנישונים, חמאה איכותית וכמה חתיכות לחם טעים עם הקשה המתפצח והמשגע. הטרין היה מאיכות שטעמתי בעיקר בצרפת – המרקם היה גס ולא פטה-אי בעליל – ובעל טעם עדין עם איזון מושלם בין המרכיבים. תענוג קטן.
מנת קוסטיצה רומנית (64 ₪) היתה השיחוק של הערב. כמעט ואין מסעדה רומנית בארץ בה לא אכלתי ואין מסעדה רומנית בה אכלתי ולא טעמתי קוסטיצה – אך לא טעמתי קוסטיצה כקוסטיצה של אקסטרא ברוט. היא הוכנה משתי צלעות, כשהבשר המכסה אותן הפגין את כל מנעד הטעמים שבשר חזיר יכול להנפיק. החוץ הקריספי והמתפצח בפה. שכבת השומן העדינה בפנים, הנמסה בפה והממיסה את בלוטות ההנאה. הבשר עצמו – רך, עדין ומלא טעם. האושר הזה בא בלוויית תפוחי אדמה מבוסלים/מטוגנים וכרוב כבוש בעדינות.
והיה גם תפו"א, ראגו פטריות, בשמל (42 ₪). כמה שזה נשמע פשוט, ככה זה היה באמת פשוט. וכמה שזה היה פשוט, ככה זה היה טעים. אין לי מושג, איך משיגים את האפקט הזה. אולי מערבבים נכון? תפוחי אדמה מבושלים/מטוגנים רכים עם כמה כתמי שרוף, פטריות עדינות, הרוטב שעוטף הכל, פירורי לחם מתובלים שפזורים מעל. שאני אתענג ככה על מנה שלא כוללת בשר או לפחות איזה דג לרפואה? עובדה. שוטף הכלים לא היה צריך לשטוף את צלחת האלומינים שבה הוגשה לנו המנה, היא הבהיקה כמו ירח-סופר שהאיר את שמי ארצנו לפני כמה שבועות.
לקינוח הוזמן פאדג' שוקולד (16 ₪) – כמה חתיכות בגודל פרלין, נאמר לי שהיה טעים.
אז הנה, העולם הקולינארי התל-אביבי שלי התעשר באופן ניכר. אל דוק ואל סנטה קטרינה הצטרף הפלא הקטן והטעים הזה. הללויה.
תכל'ס – רצינו "לאכול כמה דברים טובים, לשתות כמה דברים טובים" ((c) עזר ויצמן). ליתר דיוק – טובים וקטנים. כלומר, רצינו דוק. כי אין כיום בתל אביב כמו דוק כמקור של דברים טובים וקטנים. אבל מה – חורף וקר ודוק פתוח מדי ואני, פרח טרופי עדין שכמותי, רגיש מאד לקור. וכך גם נ', שותפתי לערב החורפי הקר.
ואז נזכרנו בברוט. מזמן רציתי להגיע לשם ולא הסתייע – תמיד מלא שם ולא לוקחים הזמנות שלחן מראש. הפעם דווקא היה שם מקום או שניים – אבל הסתכלתי על המקום, הסתכלתי על התפריט שעל הקיר – והבנתי שלא בא לי לשלם 118 ₪ למנת דג שתאכל על הבר ובצפיפות. איכשהו מתאים לי יותר לאכול מנות יקרות בתנאי נוחות – ומכוון שחורף וקר וגו', השלחנות בחוץ לא היו אופציה (נדמה לי שלא היו בכלל).
ואז ראינו את אקסטרא ברוט – האח הקטן והעממי יותר של ברוט שנפתח יחסית לא מזמן בסמוך לאח הגדול, ליד הפינה של נחלת בנימין ומונטיפיורי (זאת תופעה מעניינת בתל אביב – האחים הקטנים האלה, כמו שדוק הוא האח הקטן של האחים הגדולים. מישהו כבר הסביר לי שיש בזה הגיון כלכלי. הגיון טעים, לטעמי). אז נכנסנו למקום ושמחנו לגלות שחוץ מבר, יש שם מספר שלחנות, גבוהים אמנם, אבל שלחנות שמאפשרים להסתכל בפנים של שותפך לארוחה). עד לשעה 22:30 בערך המקום לא היה מלא – וישבו שם אי אלו טיפוסים מעניינים ששימשו תוספת נחמדה לתפאורה פשוטה של המקום. עוד מרכיב נחמד בתפאורה הוא החלון האופקי הצר והארוך מאחורי הבר שפונה אל האח הגדול עם ההתרחשות שקורית שם, מעבר לקיר – למעשה, המטבח של שני המקומות משותף, אך לא המנות ולא המשקאות.
המקום ממצב את עצמו כבר שיש בו אוכל (כלומר, פאב, אם נדייק במונחים הבריטיים). אבל דווקא בגזרת הבירות המצב שם לא משהו. יש גינס ויש סטלה מהחבית. לא רציני. שיקולים כלכליים, מן הסתם. אז שתיתי יין. יש שם כמה בקבוקים נחמדים, אני שתיתי את יין הבית (28 ₪) – ספרדי כלשהו, פשוט ונחמד מאד, המוגש בכוסות ללא רגל - הומאני ביותר, שתיתי שניים. מאחורי הבר – תצוגה יפה מאד של סינגלים סקוטיים איכותיים, חלקם מעניינים ממש, ולא מעט בורבונים (לא כוס הוויסקי שלי, אבל ריספקט) ויש נציגות יפה של תזקיקי מרק דה גליליי / יוליוס / ג'וב (גם בכך יש דמיון לדוק וגם זה הוסיף בעיניי עוד כמה נקודות לזכות המקום). בדיוק כשרציתי להזמין את כוס היין השלישית, המלצרית / הברמנית הנחמדה הביאה לנו כיבוד של צ'ייסרים של או-דה-וי של הנ"ל שהיה ממש טעים. ככלל, השרות היה ללא דופי לאורך כל הערב. היו שלושה מלצרים / ברמנים – שזה ממש הרבה למקום קטן – וזה מבטיח שאתה מקבל שרות כמעט בו ברגע שאתה זקוק לו – והמלצרים נינוחים מספיק על מנת לדבר אתך על האוכל או על השתייה.
ועם כל הדברים הנחמדים הנ"ל, עיקר החוויה של הערב – וזו בהחלט היתה חוויה – נוצר בזכות האוכל. אכלנו שלושה דברים. טרין חזיר כפרי (38 ₪) היה חתיכה קטנה של טרין מלווה בכמה קורנישונים, חמאה איכותית וכמה חתיכות לחם טעים עם הקשה המתפצח והמשגע. הטרין היה מאיכות שטעמתי בעיקר בצרפת – המרקם היה גס ולא פטה-אי בעליל – ובעל טעם עדין עם איזון מושלם בין המרכיבים. תענוג קטן.
מנת קוסטיצה רומנית (64 ₪) היתה השיחוק של הערב. כמעט ואין מסעדה רומנית בארץ בה לא אכלתי ואין מסעדה רומנית בה אכלתי ולא טעמתי קוסטיצה – אך לא טעמתי קוסטיצה כקוסטיצה של אקסטרא ברוט. היא הוכנה משתי צלעות, כשהבשר המכסה אותן הפגין את כל מנעד הטעמים שבשר חזיר יכול להנפיק. החוץ הקריספי והמתפצח בפה. שכבת השומן העדינה בפנים, הנמסה בפה והממיסה את בלוטות ההנאה. הבשר עצמו – רך, עדין ומלא טעם. האושר הזה בא בלוויית תפוחי אדמה מבוסלים/מטוגנים וכרוב כבוש בעדינות.
והיה גם תפו"א, ראגו פטריות, בשמל (42 ₪). כמה שזה נשמע פשוט, ככה זה היה באמת פשוט. וכמה שזה היה פשוט, ככה זה היה טעים. אין לי מושג, איך משיגים את האפקט הזה. אולי מערבבים נכון? תפוחי אדמה מבושלים/מטוגנים רכים עם כמה כתמי שרוף, פטריות עדינות, הרוטב שעוטף הכל, פירורי לחם מתובלים שפזורים מעל. שאני אתענג ככה על מנה שלא כוללת בשר או לפחות איזה דג לרפואה? עובדה. שוטף הכלים לא היה צריך לשטוף את צלחת האלומינים שבה הוגשה לנו המנה, היא הבהיקה כמו ירח-סופר שהאיר את שמי ארצנו לפני כמה שבועות.
לקינוח הוזמן פאדג' שוקולד (16 ₪) – כמה חתיכות בגודל פרלין, נאמר לי שהיה טעים.
אז הנה, העולם הקולינארי התל-אביבי שלי התעשר באופן ניכר. אל דוק ואל סנטה קטרינה הצטרף הפלא הקטן והטעים הזה. הללויה.
