ארבעה חודשים ושמונה ימים...
מחפשת לפרוק ולא יודעת איפה... מצאתי את הפורום הזה ולמרות שלא נראה לי שזה המקום בחרתי כאן... הכל התחיל לפני ארבעה חודשים, דודי, אח של אבי התמוטט בעבודה, אדם שהיה בריא כל חייו, הלך לעבודה יום אחד והתמוטט. מיד הוא פינה עצמו לביה"ח,הוא המשיך ללכת לעבודה עד שלא הרגיש טוב, ושוב יום אחד הרגיש חולה והזמין לעצמו אמבולנס, שם עשו לו בדיקות וגילו כי יש לו סרטן. הידיעה נחתה כרעם ביום בהיר על המשפחה (אומנם לא שלו אלא יותר על אחיו), כששמעתי על כך לראשונה התחלתי לבכות, כך גם אימי,הרופאים נתנו לו שישה עד שמונה חודשים לחיות לא תיארנו שזה מה שיקרה. מאותו רגע חלה החמרה במצבו, התברר שהסרטן פגע לו ברגליים, בריאות ובשתי חוליות בגב התחתון, כך שכל תזוזה ולו הקטנה ביותר הייתה יכולה לגרום לו לשיתוק. הוא נכנס ויצא מביה"ח עד כמה שניתן היה, הוא ישן על מיטת ביה"ח בבית עד שלפני שבועיים הוא נכנס שוב לביה"ח שם החלה החמרה במצבו, הרופאים דיברו עם המשפחה, הם אמרו שנשארו לו עוד שבועיים לחיות. המצב היה חמור, כל יום הוא התדרדר יותר ויותר, כל יום קרה משהו אחר, לא יכול לזוז, לא יכול לדבר, הוא הונשם, הוא משותק, הוא עם טיטול, כך לאט לאט עד אשר לא היה מסוגל לזוז מהמיטה, הוא החל להזות, הוא ראה את גיסתי שנפטרה גם היא מסרטן. יום שלישי הוא נכנס לקומה ובדיוק דיברנו אני ואחותי ואימי בחצר הבית, אחותי אמרה שלפני שאדם מת הוא קם כדי "לעשות טוב על הלב" ואז הוא הולך. יום רביעי בצהרים הוא התעורר, אימי ואחיותי הלכו אליו לבקר אותו. ואתמול נחתה הבשורה... הוא נפטר. ההלוויה התקיימה אתמול, הלוויה קשה מאוד בשבילי, ידעתי שכשיגיע הרגע זה מה שיקרה, ידעתי שיהיה לי קשה מאוד, ואכן צדקתי, זה כך !!! למרות שלא הלכתי לבקר אותו ולו פעם אחת הפרידה הייתה קשה מנשוא, זהו לא מקרה הסרטן הראשון במשפחה וגם לא השני, גם לאבי היה סרטן והוא החלים ממנו, לכן ידעתי שאם אני אלך לבקר אותו תחזור אליי הטראומה הקודמת ולא רציתי, רציתי גם לזכור אותו כמו שהיה ולא כשלד כחוש המתחנן שיעזרו לו לקום, המתחנן למים, לאוכל, מתחנן הביתה... מהסיפורים של אימי אני שמחה שלא הלכתי, לא רציתי לראות אותו כך, מדבר עם גיסתי המתה, מבקש שיסלחו לו על מה שעשה, יודע כי הוא הולך למות, הוא אמר שלשלום לבנו כי הוא רוצה להיות בבית בחג, ובנו אמר כי גם אם הם רוצים וגם אם לא הוא יהיה בחג בבית... קשה לי לחשוב כי הוא לא יהיה לא פה ולא שם... מרגישה ממוטטת, נפשית... כ"כ קשה לי עם לכתו.... אומנם אדם שלא הכרתי, אבל לא צריך להכיר כדי לדעת כמה הוא טוב.... חבל רק שאישתו מיררה לו את החיים... לביה"ח היא לא הסכימה שהילדים יבואו, הם גם לא באו הרבה כי הם עבדו, וכ"כ כועסת על זה, אבא שלכם, החומר ממנו קורצתם, עומד על ערש דווי, זו התודה שמגיעה לו ?! לא רוצה להאשים... רוצה לשתף... כל רגע נשברת מחדש הזכרון שלו שובר אותי... אתמול רציתי לצעוק להם "תוציאו אותו משם, לא מגיע לו"... באמת שלא מגיע... מוזר איך זה קורה לטובים ביותר... מוזר איך זה בכלל קורה... ב 13 לדצמבר גילו את המחלה ב 21 לאפריל הוא נפטר.... ארבעה חודשים ושמונה ימים.... הלב נשבר, הפרידה קשה מנשוא !!!
מחפשת לפרוק ולא יודעת איפה... מצאתי את הפורום הזה ולמרות שלא נראה לי שזה המקום בחרתי כאן... הכל התחיל לפני ארבעה חודשים, דודי, אח של אבי התמוטט בעבודה, אדם שהיה בריא כל חייו, הלך לעבודה יום אחד והתמוטט. מיד הוא פינה עצמו לביה"ח,הוא המשיך ללכת לעבודה עד שלא הרגיש טוב, ושוב יום אחד הרגיש חולה והזמין לעצמו אמבולנס, שם עשו לו בדיקות וגילו כי יש לו סרטן. הידיעה נחתה כרעם ביום בהיר על המשפחה (אומנם לא שלו אלא יותר על אחיו), כששמעתי על כך לראשונה התחלתי לבכות, כך גם אימי,הרופאים נתנו לו שישה עד שמונה חודשים לחיות לא תיארנו שזה מה שיקרה. מאותו רגע חלה החמרה במצבו, התברר שהסרטן פגע לו ברגליים, בריאות ובשתי חוליות בגב התחתון, כך שכל תזוזה ולו הקטנה ביותר הייתה יכולה לגרום לו לשיתוק. הוא נכנס ויצא מביה"ח עד כמה שניתן היה, הוא ישן על מיטת ביה"ח בבית עד שלפני שבועיים הוא נכנס שוב לביה"ח שם החלה החמרה במצבו, הרופאים דיברו עם המשפחה, הם אמרו שנשארו לו עוד שבועיים לחיות. המצב היה חמור, כל יום הוא התדרדר יותר ויותר, כל יום קרה משהו אחר, לא יכול לזוז, לא יכול לדבר, הוא הונשם, הוא משותק, הוא עם טיטול, כך לאט לאט עד אשר לא היה מסוגל לזוז מהמיטה, הוא החל להזות, הוא ראה את גיסתי שנפטרה גם היא מסרטן. יום שלישי הוא נכנס לקומה ובדיוק דיברנו אני ואחותי ואימי בחצר הבית, אחותי אמרה שלפני שאדם מת הוא קם כדי "לעשות טוב על הלב" ואז הוא הולך. יום רביעי בצהרים הוא התעורר, אימי ואחיותי הלכו אליו לבקר אותו. ואתמול נחתה הבשורה... הוא נפטר. ההלוויה התקיימה אתמול, הלוויה קשה מאוד בשבילי, ידעתי שכשיגיע הרגע זה מה שיקרה, ידעתי שיהיה לי קשה מאוד, ואכן צדקתי, זה כך !!! למרות שלא הלכתי לבקר אותו ולו פעם אחת הפרידה הייתה קשה מנשוא, זהו לא מקרה הסרטן הראשון במשפחה וגם לא השני, גם לאבי היה סרטן והוא החלים ממנו, לכן ידעתי שאם אני אלך לבקר אותו תחזור אליי הטראומה הקודמת ולא רציתי, רציתי גם לזכור אותו כמו שהיה ולא כשלד כחוש המתחנן שיעזרו לו לקום, המתחנן למים, לאוכל, מתחנן הביתה... מהסיפורים של אימי אני שמחה שלא הלכתי, לא רציתי לראות אותו כך, מדבר עם גיסתי המתה, מבקש שיסלחו לו על מה שעשה, יודע כי הוא הולך למות, הוא אמר שלשלום לבנו כי הוא רוצה להיות בבית בחג, ובנו אמר כי גם אם הם רוצים וגם אם לא הוא יהיה בחג בבית... קשה לי לחשוב כי הוא לא יהיה לא פה ולא שם... מרגישה ממוטטת, נפשית... כ"כ קשה לי עם לכתו.... אומנם אדם שלא הכרתי, אבל לא צריך להכיר כדי לדעת כמה הוא טוב.... חבל רק שאישתו מיררה לו את החיים... לביה"ח היא לא הסכימה שהילדים יבואו, הם גם לא באו הרבה כי הם עבדו, וכ"כ כועסת על זה, אבא שלכם, החומר ממנו קורצתם, עומד על ערש דווי, זו התודה שמגיעה לו ?! לא רוצה להאשים... רוצה לשתף... כל רגע נשברת מחדש הזכרון שלו שובר אותי... אתמול רציתי לצעוק להם "תוציאו אותו משם, לא מגיע לו"... באמת שלא מגיע... מוזר איך זה קורה לטובים ביותר... מוזר איך זה בכלל קורה... ב 13 לדצמבר גילו את המחלה ב 21 לאפריל הוא נפטר.... ארבעה חודשים ושמונה ימים.... הלב נשבר, הפרידה קשה מנשוא !!!
