Meirav Flum
New member
ארבעה חודשים של פיפי מחוץ לארגז
אני מיואשת. זו לא הגזמה, זה לא נסיון סחיטת אמפטיה.
ארבעה חודשים, שלושה ביקורי וטרינר, שלוש יועצות התנהגות (מתוכן אחת וטרינרית), שני בתי חולים וטרינרים, שתי המלצות לכדורים פסיכיאטרים, שתי בדיקות שתן, בדיקת דם אחת, אולטרסאונד אחד, הון תועפות על וטרינרים, טיפול התנהגותי, חטיפים, צעצועים, חומרי ניקוי ומגבונים חד פעמיים והחתול עדיין משתין מחוץ לארגז.
לזרוק אותו לרחוב זו לא אופציה- לקחתי אחריות כשהצלתי אותו בגיל שבוע ואני לוקחת את האחריות הזו ברצינות. למסור אותו זו לא אופציה- מי יקח חתול בן שנתיים וחצי שמשתין בכל הבית? איפה נמצא לו בית גדול, עם גישה החוצה, בלי בעלי חיים נוספים ועם בעלים עם סבלנות מברזל? ומי מבטיח ששם זה יפסיק?
אני מתחילה לתעב את החתול- תעוב עמוק, טינה שהולכת וגודלת עם כל שלולית פיפי, עם כל רהיט שנהרס, עם כל מכשיר אלקטרוני שנזרק (הוא השתין על מסך מחשב והרס אותו, הוא השתין על מיקסר, מכונת קפה ולכיוון הטלויזיה, מזל שהיא גבוהה).
אני יושבת בסלון ומריחה פיפי, כבר לא יודעת אם זה פסיכוסומטי או לא. בבית יש ארבעה ארגזים, מתוכם שניים הם בכלל פיילות בנאים לערבוב מלט, שני סוגי חול וסוג אחד של קריסטלים. יש לי פירורי חול בכל הבית, אבק שעולה מכל הארגזים, יחד עם שערות מעוד שני חתולים ופיפי אינסופי אני לא מרגישה בנוח בבית שלי, אף פעם לא נקי לי, אני מסיימת שטיפה רק כדי למצוא שלולית חדשה, אני שואבת ומיד אחרי הם מפזרים חול חדש.
אני לא יודעת מה לעשות, הוטרינר לא יודע מה להציע לי, כולם אומרים שעשיתי מעל ומעבר וכל הכבוד אבל אין כבוד במצב שלנו בבית. נגמרה לי הסבלנות, נחצו קוים אדומים ואני תקועה עם חתול משתין בבית. בכאב גדול, ככל שהמצב הזה ממשיך, להרדים אותו הופך לאופציה אמיתית. אני אומללה, הוא אומלל ואני לא רואה יציאה מהמצב הזה.
אני כותבת בדמעות בעודי רואה אותו ישן ורגוע בשמש ברגע של שקט ואני יודעת שזה לא מחזיק.
אני מיואשת. זו לא הגזמה, זה לא נסיון סחיטת אמפטיה.
ארבעה חודשים, שלושה ביקורי וטרינר, שלוש יועצות התנהגות (מתוכן אחת וטרינרית), שני בתי חולים וטרינרים, שתי המלצות לכדורים פסיכיאטרים, שתי בדיקות שתן, בדיקת דם אחת, אולטרסאונד אחד, הון תועפות על וטרינרים, טיפול התנהגותי, חטיפים, צעצועים, חומרי ניקוי ומגבונים חד פעמיים והחתול עדיין משתין מחוץ לארגז.
לזרוק אותו לרחוב זו לא אופציה- לקחתי אחריות כשהצלתי אותו בגיל שבוע ואני לוקחת את האחריות הזו ברצינות. למסור אותו זו לא אופציה- מי יקח חתול בן שנתיים וחצי שמשתין בכל הבית? איפה נמצא לו בית גדול, עם גישה החוצה, בלי בעלי חיים נוספים ועם בעלים עם סבלנות מברזל? ומי מבטיח ששם זה יפסיק?
אני מתחילה לתעב את החתול- תעוב עמוק, טינה שהולכת וגודלת עם כל שלולית פיפי, עם כל רהיט שנהרס, עם כל מכשיר אלקטרוני שנזרק (הוא השתין על מסך מחשב והרס אותו, הוא השתין על מיקסר, מכונת קפה ולכיוון הטלויזיה, מזל שהיא גבוהה).
אני יושבת בסלון ומריחה פיפי, כבר לא יודעת אם זה פסיכוסומטי או לא. בבית יש ארבעה ארגזים, מתוכם שניים הם בכלל פיילות בנאים לערבוב מלט, שני סוגי חול וסוג אחד של קריסטלים. יש לי פירורי חול בכל הבית, אבק שעולה מכל הארגזים, יחד עם שערות מעוד שני חתולים ופיפי אינסופי אני לא מרגישה בנוח בבית שלי, אף פעם לא נקי לי, אני מסיימת שטיפה רק כדי למצוא שלולית חדשה, אני שואבת ומיד אחרי הם מפזרים חול חדש.
אני לא יודעת מה לעשות, הוטרינר לא יודע מה להציע לי, כולם אומרים שעשיתי מעל ומעבר וכל הכבוד אבל אין כבוד במצב שלנו בבית. נגמרה לי הסבלנות, נחצו קוים אדומים ואני תקועה עם חתול משתין בבית. בכאב גדול, ככל שהמצב הזה ממשיך, להרדים אותו הופך לאופציה אמיתית. אני אומללה, הוא אומלל ואני לא רואה יציאה מהמצב הזה.
אני כותבת בדמעות בעודי רואה אותו ישן ורגוע בשמש ברגע של שקט ואני יודעת שזה לא מחזיק.
