יהוד, כל אדם באשר הוא אדם עשוי
חס וחלילה להיות במגרש שלנו. יהוד, כל אדם באשר הוא אדם עשוי חס וחלילה להיות במגרש שלנו. בעיקרון יש צדק בדבריך אבל? בפני אדם בריא, ישנן הזדמנויות שאין לאדם שנולד שלא באשמתו עם לקות כל שהיא. או בפני אדם שנפגע מסיבה כל שהיא והפך לחלק ממשפחת אנשים עם לקויות. לציבור השובת, אין שיוויון הזדמנויות. אין שיוויון זכויות למרות שאת חובותינו אנו משלמים כפי שכל אחד אחר משלם כמו ארנונה, מסים, שרות צבאי אישי שלנו, חלק בשרות סדיר חלק בהתנדבות חלק שרות צבאי של ילדינו ועוד.! בפני ציבור השובת , הדלתות סגורות ונעולות היטב. החברה איננה מקבלת ציבור זה אלא מוקיעה אותו מתוכה כאילו ציבור זה חולה במחלה מידבקת או "מצורע"! מכאן מתחיל העיוות וכאן גם האיוולת. אנחנו בני אדם ככל האדם למעט הזכויות הבסיסיות שלא ניתנו לנו לחיות כשווה בין שווים. בגלל החברה שמוקיעה אותנו על לא עוול בכפינו, איננו יכולים להגיע למשרדי הממשלה להלין על המצוקה. אנשים אינם יוצאים מהבית כיוון שגרים בקומה עליונה ואין להם אפשרות לצאת מפתח הבית. איננו יכולים ללמוד ככל האדם אם בגן או בית ספר או אחר, איננו יכולים ללכת לקופת חולים, איננו יכולים ללכת לקניות ועוד. כל תיקון ולו הקטן ביותר, מחייב הזמנת טכנאי שעולה ממון רב. מינימום ביקור 120 ש"ח. כל קלקול כרוך בממון. שלא לדבר על עלות התרופות, פיזיותרפיה. ואחרים. זו מציאות שנולדים אליה או שהיא נוחתת על זה או אחר בשלב מסויים של החיים. אמת. ישנם עניים, וישנם מובטלים, אבל ישנם רבים שהם מקבלי קצבת הכנסה, חלקם הגדול מבחירה. לא "נאה" להם לעבוד בעבודה זו או אחרת. השכר שיקבלו הוא שכר המינימום בו בזמן שאם ישבו בבית יקבלו יותר. לעומת זאת הציבור שנלחם, נלחם לשינוי, קבלתו בחברה כשווה בין שווים. נלחם כדי שיוכל לעבוד. נלחם כדי שיוכל לפרנס את משפחתו בכבוד. זכות זאת, איננה ניתנת לנו. המעסיקים, אינם מוכנים להעסיק "נכים" משיקולים שונים ואינם נותנים אפילו את הזכות לגשת למכרז. ולא משנה שאדם בעל לקות הוא מוכשר ביותר. ואם זכה מי מאתנו בעבודה, בבואו לעבודה הוא מגלה להפתעתו שמקום איננו נגיש? אז מול חברה "בריאה" אנחנו מתחת לשפל המדרגה! החברה מוקיעה אותנו היום. מחר את המבוגרים שנהיה וכך חוזר הגלגל. היום יש מקום רק לצעירים ? בא מטה המאבק במטרה לשנות דפוסים של חשכת ימי הביניים. הפיזיקאי הוקינג הוא דוגמא מצוינת שאדם בעל מגבלה יכול להיות עשיר ומאושר אם נותנים לו הזדמנויות שוות. רבים מוכנים לקבל עבודה כל שהיא ללא תנאים רק שיאפשרו להם לצאת מהבית. ובזמן אבטלה, האחרונים שמעסיקים מוכנים להעסיק הם ציבור אנשים עם מוגבלויות. מה לעשות שנולדנו עם לקות כל שהיא? לגבי שכר וקצבאות. רבים מאתנו חיים מקצבה דלה שמגיעה במקרה הטוב עד 1741 ₪ . מי שמוצא עבודה , איננו יכול אפילו להשלים הכנסה עד לגובה שכר המינימום. עליה וקוץ בה. אם היו מאפשרים לנו לקבל לפחות שכר מינימום , לא שחיינו היו משתפרים מאוד. אבל לרבים מאתנו היה מזון במקרר, מעט חימום בימים קרים אלו ואולי שאריות כסף לתרופות. מי שמקבל שלוש קצבאות, נכות כללית, שרותים מיוחדים, וניידות הם אך ורק נכים קשים ביותר. או יותר נכון מי שזקוק לעזרת הזולת בפעולות היום יום. לאחרים גם בעלי מאה אחוזי נכות אין 3 קצבאות. לרבים יש קצבה אחת בלבד. נפגעי בריאות הנפש לדוגמא, הלומי טראומה או קרב, וישנם שזקוקים להשגחה של 24 שעות, ו -אין???? ומה לדעתך אמור לעשות אדם עיוור שאין לו שלוש קצבאות אבל יש לו מאה אחוזי נכות? יש לו לכל החודש 700 ₪ בלבד לסידורים? מי יתן לו תרופות נכונות? מי ידאג שלא יתבלבל וישתה חס וחלילה אקונומיקה במקום מיץ? אמת לא פשוט. שכר מינימום, יוכל אולי למנוע מקרי מוות מיותרים? איננו חלק מהחברה שלא מבחירה. מרחו אותנו 50 שנה. לא עוד. מקווה שמכאן אולי תשנה מעט עמדתך.