אורים כהורים
New member
ארוחות חג הן לעיתים מפגשים מאתגרים. על שיחות סביב השולחן
מהרגע שהפכתי לאמא התחלתי לשים לב שבמפגשים משפחתיים, המבוגרים שבחבורה נוטים להתמקד בשיחות שיוצרות הרבה מאוד אנרגיה "כבדה" ומתלהטת. כמובן שהמודעות שלי עלתה בעקבות כך שכאמא נראה לי לא נכון לחשוף ילדים קטנים לתכנים מסויימים שאינם מתאימים, מבחינה רגשית או בכלל, ואצלינו רוב השיחות נסובו סביב מה שקוראים בעיתון ורואים בחדשות שזה בעיקר פוליטיקה (ושחיתויות), צבא (ולחימות), ודרמות אחרות (בעיקר אסונות) שרואים בחדשות.
בשנים הראשונות הייתי מוצאת עצמי "מתכווצת" מבפנים, ממש רוצה להעלם כשכל השיחות הללו היו מועלות וכשטונים היו מתגברים. הרגשתי לא בנוח מכל הכיוונים – לא בנוח לשמוע בעל כורחי את השיחות, לא בנוח שאני רואה את הילדים סביב השולחן צריכים לשמוע גם הם, לא בנוח לבקש להחליף נושא ולא בנוח לקום ולמצוא איזו פינה מרוחקת.
אח"כ כשכבר הרגשתי יותר בטחון בעצמי ובדרך שלי הייתי משתדלת ליזום בעצמי שיחות נעימות וקלילות וכך גם "לעצור" בטרם עת העלאת נושאים "כבדים". כשהייתי מוצאת לנכון גם הייתי פשוט פורשת הצידה עם הבן שלי והיינו משחקים באיזה חדר וגם כבר פחות השפיע עלי מה חושבים או אומרים.
רציתי מאוד למצוא אנשים ובמיוחד אמהות כמוני כי הרגשתי בודדה בחשיבה שלי. הכרתי פה ושם אמהות שחושבות ועושות כמוני, בעיקר מתוך תחום העיסוק שלי אבל זה לא הספיק לי והן היו רק מכרות.
כשעבר עוד הזמן שמתי לב שמעבר לגישה שלי על הנושא, שיחות מן הסוג הזה משפיעות עליי ברמה האנרגטית, ממש הרגשתי את האנרגיה בחדר משתנה ויכלתי לחוש אותה בגוף כמשהו מעיק ולא נעים.
אז גם הבנתי עד כמה ההשפעה על ילדים קטנים היא משמעותית מכיוון שהם הרבה יותר "פתוחים" ומושפעים אנרגטית ממבוגרים.
במשך הזמן גיבשתי לי את העמדה שלי בנושא של מה נכון לי ומה לא מתאים לי בכלל, גם כאמא וגם לעצמי מבחינה אישית – באיזה מרחב אני בוחרת להיות?
אני יותר ויותר בוחרת להיות במרחב שנעים לי בו ושמרומם אותי, ופחות ופחות מסכימה להיות איפה שלא נעים לי, איפה שאני עשויה "להתכווץ" (לא מתאים לי יותר!) ואיפה שאני עושה בשביל לרצות וכי "לא נעים".
אני מוצאת שבשנים האחרונות אני מכירה יותר ויותר אמהות ואף משפחות (!) שחושבות כמוני ואני מייחסת את זה לביטחון ההולך וגובר שלי בדרך שלי.
אמנם עדיין יש אנשים במשפחה המורחבת שאיתם אני מרגישה פחות בנוח ואז אני יודעת שיש לי עוד "שיעור" ועבודה עצמית.
היום אני כבר מרגישה שאני חלק מ"קהילה" ששם מבינים אותי ואת ה"מוזרויות" שלי
, ה"שיא" מבחינתי היה כשיצאתי לקורס כלשהו עם אנשים מקהילה כזאת ובארוחת הצהריים לרגע אחד הועלה נושא שקשור במשהו שסופר עליו בחדשות והמורה עוד באותה הרגע היסתה את הדוברת וביקשה בנימוס ובאסרטיביות והזכירה לשמור על האוירה הנעימה. זה היה רגע של השראה עבורי.
אגב, כששוחחתי עם אותה מורה על הנושא היא אמרה שאצלה במשפחה כבר יודעים שאם מישהו מעלה נושא מהסוג ה"אלים" , היא פשוט לוקחת את הילדים שלה (ובעלה) והולכת הביתה ולכן זה כבר לא קורה.
אז אחרי כל המגילה הזאת, מעניין אותי מאוד לקרוא עוד דעות ותגובות.
מה דעתכם? איך זה אצלכם? איך אתם עם הנושא? האם מפריע? האם לא? וכל תגובה אחרת נוספת .
מהרגע שהפכתי לאמא התחלתי לשים לב שבמפגשים משפחתיים, המבוגרים שבחבורה נוטים להתמקד בשיחות שיוצרות הרבה מאוד אנרגיה "כבדה" ומתלהטת. כמובן שהמודעות שלי עלתה בעקבות כך שכאמא נראה לי לא נכון לחשוף ילדים קטנים לתכנים מסויימים שאינם מתאימים, מבחינה רגשית או בכלל, ואצלינו רוב השיחות נסובו סביב מה שקוראים בעיתון ורואים בחדשות שזה בעיקר פוליטיקה (ושחיתויות), צבא (ולחימות), ודרמות אחרות (בעיקר אסונות) שרואים בחדשות.
בשנים הראשונות הייתי מוצאת עצמי "מתכווצת" מבפנים, ממש רוצה להעלם כשכל השיחות הללו היו מועלות וכשטונים היו מתגברים. הרגשתי לא בנוח מכל הכיוונים – לא בנוח לשמוע בעל כורחי את השיחות, לא בנוח שאני רואה את הילדים סביב השולחן צריכים לשמוע גם הם, לא בנוח לבקש להחליף נושא ולא בנוח לקום ולמצוא איזו פינה מרוחקת.
אח"כ כשכבר הרגשתי יותר בטחון בעצמי ובדרך שלי הייתי משתדלת ליזום בעצמי שיחות נעימות וקלילות וכך גם "לעצור" בטרם עת העלאת נושאים "כבדים". כשהייתי מוצאת לנכון גם הייתי פשוט פורשת הצידה עם הבן שלי והיינו משחקים באיזה חדר וגם כבר פחות השפיע עלי מה חושבים או אומרים.
רציתי מאוד למצוא אנשים ובמיוחד אמהות כמוני כי הרגשתי בודדה בחשיבה שלי. הכרתי פה ושם אמהות שחושבות ועושות כמוני, בעיקר מתוך תחום העיסוק שלי אבל זה לא הספיק לי והן היו רק מכרות.
כשעבר עוד הזמן שמתי לב שמעבר לגישה שלי על הנושא, שיחות מן הסוג הזה משפיעות עליי ברמה האנרגטית, ממש הרגשתי את האנרגיה בחדר משתנה ויכלתי לחוש אותה בגוף כמשהו מעיק ולא נעים.
אז גם הבנתי עד כמה ההשפעה על ילדים קטנים היא משמעותית מכיוון שהם הרבה יותר "פתוחים" ומושפעים אנרגטית ממבוגרים.
במשך הזמן גיבשתי לי את העמדה שלי בנושא של מה נכון לי ומה לא מתאים לי בכלל, גם כאמא וגם לעצמי מבחינה אישית – באיזה מרחב אני בוחרת להיות?
אני יותר ויותר בוחרת להיות במרחב שנעים לי בו ושמרומם אותי, ופחות ופחות מסכימה להיות איפה שלא נעים לי, איפה שאני עשויה "להתכווץ" (לא מתאים לי יותר!) ואיפה שאני עושה בשביל לרצות וכי "לא נעים".
אני מוצאת שבשנים האחרונות אני מכירה יותר ויותר אמהות ואף משפחות (!) שחושבות כמוני ואני מייחסת את זה לביטחון ההולך וגובר שלי בדרך שלי.
אמנם עדיין יש אנשים במשפחה המורחבת שאיתם אני מרגישה פחות בנוח ואז אני יודעת שיש לי עוד "שיעור" ועבודה עצמית.
היום אני כבר מרגישה שאני חלק מ"קהילה" ששם מבינים אותי ואת ה"מוזרויות" שלי
אגב, כששוחחתי עם אותה מורה על הנושא היא אמרה שאצלה במשפחה כבר יודעים שאם מישהו מעלה נושא מהסוג ה"אלים" , היא פשוט לוקחת את הילדים שלה (ובעלה) והולכת הביתה ולכן זה כבר לא קורה.
אז אחרי כל המגילה הזאת, מעניין אותי מאוד לקרוא עוד דעות ותגובות.
מה דעתכם? איך זה אצלכם? איך אתם עם הנושא? האם מפריע? האם לא? וכל תגובה אחרת נוספת .
