birth and death
New member
ארון המחשבות שלך
חרא על הקיר, לא באופן פרובוקטיבי. חרא עם שמן. חרא שיוצא מגופה שלא תפרו, כי רק עכשיו היא יצאה מהחבית. גופה של תינוק בשמן עמוק. אפשר גם בקומקום חשמלי. הוא נכנס בול אם הוא רק נולד. חייב להיות לפני ברית מילה, כדי שייכנס. בגיל שהוא אוכל ומחרבן. לשלוק מהשמן את הגופה המעוותת, להספיג במזרן, להספיד עם מזגן, כי חם לו. ואת מה שיצא צריך למרוח על הקיר. להראות שהוא היה כאן, אמנם רק לכמה ימים אבל היה. לא פרובוקטיבי. סולידי. רק תינוק, ילד קטן, נשמה אחת. אמא נכנסת לחדר. רואה את הקיר תופסת את השיער ומשתגעת מעצבים. רגע לפני שאת מאבדת עשתונות וצועקת לה לסתום ת'פה את משליכה עליה את הילד החדש שלה. הוא מתפרק כשהוא נופל ממנה ונוגע ברצפה. גם אמא, מתפרקת ונוגעת ברצפה. שותקת. ואת מבסוטה... סתמה ת'פה. בלילה זה משפיע. בלילה זה כבר לא הגיוני. בלילה הבכי והצעקות של התינוק המתבשל עולות לך, ואז הוא כבר לא חצוף או אגואיסט. הוא בן אדם שסובל, חיה מסכנה שמתבשלת בשמן עמוק בגללך. שלל קולות. בכי, צעקות, שהופכות לצווחות מחרידות ממיתרי קול צרובים. השמן הרותח עושה להם לא טוב. הצליל של לדבר מתחת למים בגובה האף. הצלילים של חנק. פתאום זה לא בסדר, כי הלילה בא ואת רגועה. כמו תמיד. כמו שהחתכים צורבים לך מתחת לשמיכה. דומעת כמו שאת אוהבת. תינוק מטוגן, תינוק אפוי, תינוק מבושל באדים או סתם פג חרוך בקומקום חשמלי. תלויים ביער, בבית כנסת מאולתר. בקתת עץ עם ספרים. ספרי תורה מאולתרים. דפים עם מילים. את עשית. כי את יכולה. זה העולם שלך. עולם האגדות. האגדות שכותבים מתחת לעץ או במרתף או בסלון על שולחן מעץ מלא, משובח. אגדות שנשמעות הזויות ואז קוראים אותן בלילה. לילדים. ואז ההגיון מגיע והזאב הוא באמת זאב. נשמע מפחיד פתאום. וכיפה אדומה היא רק ילדה. לא כמו שהיה כשכתבו את המילים האלה. בשביל זה יש את בית הכנסת שלך. מספידים שם ספרים משוגעים ורעיונות. מהסוג שנראה הגיוני ואחר כך מתגלה ההגיון האמיתי. את משוגעת. למה עשית את כל זה? בסך הכול אמא רצתה לקנות אקווריום. בהתחלה נראה לה הגיוני לשים בפנים דגים. גם לך. את אהבת את זה בגלל שהם צבעוניים והכול. רק שבלילה הבנת שהם בוכים. ככה התחלת את הכול. שיחררת אותם בלילה ביער, בשיחים מתחת לבית. איזו משוגעת. קונה קופסא עם מים ושמה בפנים חיות. היית חייבת לשחרר אותם. אפילו שידעת שהם ימותו שם ביער. זוכרת? הספדת אותם כבר אז. כמו שראית את אבא מטגן דגים. רק שלא אכלת אותם. כשקוברים דג צריך לטגן ולשים אותו בשיח. אז בנית שם בית קטן. בקתת כנסת. עם ספרים כדי שכול אחד יוכל לבוא לשם לקבור את הרעיונות הרעים שלו. וגם כל אחד שם שם ספר משלו. יש שם ספרים על חיות וספרים על אחים וספרים על חפצים שאפשר לשבור, ספרים על ילדות נאנסות וספרים על גופות מתחת לגלגלים. ספרים על ילד שבוכה בבית מתחת למיטה ואוכל אבק כי זה מה שמגיע לו. וספרים על אישה ששמה את הפה שלה בין רגלים של מישהו בשביל כסף. ספרים על חתול מרוח על מצבה, קצת מיילל עדיין, אפילו שהוא רק חצי. ספרים על החצי השני שלא מיילל. אף פעם לא יילל אבל עשה קולות אחרים. ספרים על ילדים קטנים שמתים במלחמות של אנשים גדולים וספרים על פרחים יפים על קברים שעל נשמות. ליד המון אנשים שבוכים. כל פעם שמישהו עשה משהו שבסוף התברר כרע הוא בא לבית כנסת הרעוע שבנית וקבר שם את מה שיצא. נתן תפילה והספד. והשאיר עותק בארון הקודש. שבכלל היה קופסאת שוקולית שכתבת עליה בטוש "ארון הקודש". וזה היה בסדר. זה היה מתקן את הכל. זה היה כמו לבקש סליחה ולהתחיל דף חדש. זה משמח שתמיד אפשר להתחיל מחדש. כל בוקר עובר הלילה עם ההגיון שלו ומתחיל יום עם ההגיון שלך. לכל העולם. אני שמח בשבילך שהיה לך את העולם הזה. ואני אכתוב ספר עליך ואשים אותו בארון הקודש שלנו. האנשים הרגילים. אלו שעושים דברים כאלו באופן רגיל.
חרא על הקיר, לא באופן פרובוקטיבי. חרא עם שמן. חרא שיוצא מגופה שלא תפרו, כי רק עכשיו היא יצאה מהחבית. גופה של תינוק בשמן עמוק. אפשר גם בקומקום חשמלי. הוא נכנס בול אם הוא רק נולד. חייב להיות לפני ברית מילה, כדי שייכנס. בגיל שהוא אוכל ומחרבן. לשלוק מהשמן את הגופה המעוותת, להספיג במזרן, להספיד עם מזגן, כי חם לו. ואת מה שיצא צריך למרוח על הקיר. להראות שהוא היה כאן, אמנם רק לכמה ימים אבל היה. לא פרובוקטיבי. סולידי. רק תינוק, ילד קטן, נשמה אחת. אמא נכנסת לחדר. רואה את הקיר תופסת את השיער ומשתגעת מעצבים. רגע לפני שאת מאבדת עשתונות וצועקת לה לסתום ת'פה את משליכה עליה את הילד החדש שלה. הוא מתפרק כשהוא נופל ממנה ונוגע ברצפה. גם אמא, מתפרקת ונוגעת ברצפה. שותקת. ואת מבסוטה... סתמה ת'פה. בלילה זה משפיע. בלילה זה כבר לא הגיוני. בלילה הבכי והצעקות של התינוק המתבשל עולות לך, ואז הוא כבר לא חצוף או אגואיסט. הוא בן אדם שסובל, חיה מסכנה שמתבשלת בשמן עמוק בגללך. שלל קולות. בכי, צעקות, שהופכות לצווחות מחרידות ממיתרי קול צרובים. השמן הרותח עושה להם לא טוב. הצליל של לדבר מתחת למים בגובה האף. הצלילים של חנק. פתאום זה לא בסדר, כי הלילה בא ואת רגועה. כמו תמיד. כמו שהחתכים צורבים לך מתחת לשמיכה. דומעת כמו שאת אוהבת. תינוק מטוגן, תינוק אפוי, תינוק מבושל באדים או סתם פג חרוך בקומקום חשמלי. תלויים ביער, בבית כנסת מאולתר. בקתת עץ עם ספרים. ספרי תורה מאולתרים. דפים עם מילים. את עשית. כי את יכולה. זה העולם שלך. עולם האגדות. האגדות שכותבים מתחת לעץ או במרתף או בסלון על שולחן מעץ מלא, משובח. אגדות שנשמעות הזויות ואז קוראים אותן בלילה. לילדים. ואז ההגיון מגיע והזאב הוא באמת זאב. נשמע מפחיד פתאום. וכיפה אדומה היא רק ילדה. לא כמו שהיה כשכתבו את המילים האלה. בשביל זה יש את בית הכנסת שלך. מספידים שם ספרים משוגעים ורעיונות. מהסוג שנראה הגיוני ואחר כך מתגלה ההגיון האמיתי. את משוגעת. למה עשית את כל זה? בסך הכול אמא רצתה לקנות אקווריום. בהתחלה נראה לה הגיוני לשים בפנים דגים. גם לך. את אהבת את זה בגלל שהם צבעוניים והכול. רק שבלילה הבנת שהם בוכים. ככה התחלת את הכול. שיחררת אותם בלילה ביער, בשיחים מתחת לבית. איזו משוגעת. קונה קופסא עם מים ושמה בפנים חיות. היית חייבת לשחרר אותם. אפילו שידעת שהם ימותו שם ביער. זוכרת? הספדת אותם כבר אז. כמו שראית את אבא מטגן דגים. רק שלא אכלת אותם. כשקוברים דג צריך לטגן ולשים אותו בשיח. אז בנית שם בית קטן. בקתת כנסת. עם ספרים כדי שכול אחד יוכל לבוא לשם לקבור את הרעיונות הרעים שלו. וגם כל אחד שם שם ספר משלו. יש שם ספרים על חיות וספרים על אחים וספרים על חפצים שאפשר לשבור, ספרים על ילדות נאנסות וספרים על גופות מתחת לגלגלים. ספרים על ילד שבוכה בבית מתחת למיטה ואוכל אבק כי זה מה שמגיע לו. וספרים על אישה ששמה את הפה שלה בין רגלים של מישהו בשביל כסף. ספרים על חתול מרוח על מצבה, קצת מיילל עדיין, אפילו שהוא רק חצי. ספרים על החצי השני שלא מיילל. אף פעם לא יילל אבל עשה קולות אחרים. ספרים על ילדים קטנים שמתים במלחמות של אנשים גדולים וספרים על פרחים יפים על קברים שעל נשמות. ליד המון אנשים שבוכים. כל פעם שמישהו עשה משהו שבסוף התברר כרע הוא בא לבית כנסת הרעוע שבנית וקבר שם את מה שיצא. נתן תפילה והספד. והשאיר עותק בארון הקודש. שבכלל היה קופסאת שוקולית שכתבת עליה בטוש "ארון הקודש". וזה היה בסדר. זה היה מתקן את הכל. זה היה כמו לבקש סליחה ולהתחיל דף חדש. זה משמח שתמיד אפשר להתחיל מחדש. כל בוקר עובר הלילה עם ההגיון שלו ומתחיל יום עם ההגיון שלך. לכל העולם. אני שמח בשבילך שהיה לך את העולם הזה. ואני אכתוב ספר עליך ואשים אותו בארון הקודש שלנו. האנשים הרגילים. אלו שעושים דברים כאלו באופן רגיל.