אריה, חיפושית וברווז נכנסים לבר – על שלושה פיקצ’רבוקס מאת סופרות-מאיירות / יותם שווימר

[יעלקר]

אריה, חיפושית וברווז נכנסים לבר – על שלושה פיקצ’רבוקס מאת סופרות-מאיירות / יותם שווימר​

דצמבר 7, 2023
לאחרונה ראו אור לא מעט ספרי ילדים שנכתבו ואוירו על ידי סופרות-מאיירות. רובם עוסקים בנושאים של התפתחות אישית, התבגרות, היצמדות ל-אני האינדיבידואלי והספציפי, וכולם מציגים שוויוניות בין טקסט ואיור לכדי יצירת אמנות שלמה. הנה שלושה מהם.

“אריה ושמו אנה” / מאיה שלייפר

בספרה השני כסופרת/מאיירת, מאיה שלייפר משלבת אלמנטים רבים הרווחים בספרות הילדים. מוקד ההתרחשות המרכזי של העלילה הוא גן הילדים (כמו למשל ב”אמיליה” של נעמה בנזימן), והנושא המרכזי הוא החשש של אנה ללכת לגן כי כולם מציקים לה ומתעלמים ממנה. גם נושא אי ההשתייכות ואפילו הבריונות – על שלל מובניו – בא לידי ביטוי בספרים רבים (כמו למשל ב”המפלצות של נועם” של רמי טל). מבחינת הנרטיב, הסיפור נפתח במפגש של הילדה אנה עם אריה (“היא נבהלה מאוד, כי בדרך לגן לא פוגשים אריות”) – מהלך שאף הוא רווח בספרות הילדים, עם הופעתה המפתיעה של דמות חריגה שמשנה את הסדר הקיים והשגרתי (כמו למשל ב”הטיגריס שבא לשתות תה” של ג’ודית קר או “חתול תעלול” של ד”ר סוס). גם במקרה זה, דמות שנתפסת כמאיימת או מסוכנת מתגלה כחביבה וכבעלת יכולת לעזור לגיבורה (“אני מעדיף לאכול פנקייקים”, אומר האריה לאנה כשהיא תוהה אם הוא רוצה לאכול אותה).

כריכת הספר (יח”צ)
המהלך העלילתי המתבקש נוכח אלמנטים אלו הוא שאנה תשאב כוח מההיכרות עם האריה, תלמד ממנו ותתחקה אחר פעולותיו, אולם שלייפר מבצעת סטייה בציפיות של המוסכמה הספרותית, ועל אף שהאריה מתעקש “להפוך” אותה לאריה בעצמה על ידי שימוש במאפיניו החייתיים, היא אינה מעוניינת בכך. באחת הסצנות היפות בספר, כשהתסכול של אנה הולך וגובר נכתב כך:

“אני לא רוצה להיות אריה!” אמרה אנה לאריה למחרת בדרך לגן. “אני רוצה להיות גל, שיהיו לי קוקיות ושעדן תשחק איתי בנסיך ונסיכה.”
“לא ידעתי שזה מה שאת אוהבת,” אמר האריה.
“בטח שאני אוהבת! כולם אוהבים.”
“אני לא,” אמר האריה.
“גם אני לא בעצם,” אמרה אנה.
“אז תשחקי במה שאת אוהבת,” הציע האריה.
“ואם יצחקו עלי?”
“לאריה לא אכפת מה חושבים עליו אחרים.”
“די כבר עם האריה הזה. נמאס לי!” צעקה אנה.

זוהי סטייה משמעותית מאוד מהמקובל, שכן הדמות החריגה שתפקידה הוא מיטיב אינה ממלאת למעשה את מטרתה, הן מבחינה רגשית ולכאורה גם בתוך הסיפור עצמו. ואכן, האריה נעלב והולך משם, ואנה נותרת שוב לבדה במערכה, לאחר ששלייפר ביטאה את המתח העצום שנוצר במצב של רצון להשתייך מחד והצורך לא להיטמע מאידך.

מתוך הספר (טקסט ואיור: מאיה שלייפר)
אולם המפגש עם האריה בכל זאת השאיר את חותמו על אנה, ולראשונה היא רותמת את העצמאיות שלה ואת יכולתה לבסס עמדה חד-משמעית לגבי רצונה בחיים לכדי יצירת סביבת משחק פרטית בגן, שמתגלה כמושכת כל כך עבור הילדים עד כי לבסוף אלו מצטרפים אליה בחגיגה של משחק ג’ונגל עתיר הנאות והפתעות.

לאחר שהצליחה לבסס את מעמדה באופן עצמאי אל מול חברת הילדים, היא שוב פועלת בצורה אקטיבית ומחפשת בעצמה את האריה. הוא מנסה בכל זאת לשייך את המהלך שביצעה להיותה “אריה”, ואילו היא, איתנה בעמדה, אומרת שהיא “גם וגם”. בכך שלייפר מציגה עמדה אמנותית וערכית אל מול הטרנד הנוכחי של ספרי ההעצמה. היא מציגה עבור הקוראות והקוראים דמות שמתמודדת עם קונפליקט דרמטי מאוד, ופותרת אותו בכוחות עצמה מתוך הכרה ביכולותיה והגשמה שלהן הלכה למעשה. אך היא עושה זאת מתוך התנגדות לתכתיבים, גם כשאלו מבקשים לסייע לה.

מתוך הספר (טקסט ואיור: מאיה שלייפר)
ההתנגדות שלה נובעת מתוך אמונה בצדקת הדרך שלה ומתוך שמירה על אינדיבידואליות. במובן נוסף, ניתן לראות זאת כנקיטת עמדה לא להגיב בפעולה שיש בה סממן אלים כלפי אלימות שמופגנת כלפינו (הבריונות וההתעלמות שאנה חווה בגן הן בהחלט סוג של אלימות). אין לה צורך לשלוף ציפורניים ולשאוג; להפך, העולם מגיב אליה דווקא כשהיא נאמנה לתפיסה הייחודית והאינדיבידואלית שלה. העובדה שמהלך זה נעשה גם אל מול הדמות המיטיבה דווקא, שוברת את הציפיות מהעלילות המקובלות בספרים מסוג זה, ומעניקה לסיפור נופך יוצא דופן ואיכות סיפורית, שלטעמי היא גם אפקטיבית בהרבה בפן הרגשי והתודעתי.

פרטים מתוך שתי כפולות (טקסט ואיור: מאיה שלייפר)
“אריה ושמו אנה” – כתבה ואיירה: מאיה שלייפר, הוצאת כנרת זב”מ, 2023

“טים טם והנקודות” / ג’ני מייליכוב

“הבית של טים טם נמצא מתחת לעלה של כלנית” – כך נפתח ספרה החדש של הסופרת/מאיירת ג’ני מייליכוב, “טים טם והנקודות”, שראה אור בפורמט של ספר קרטון קשיח ומתאים לפעוטות. כבר פתיחה זו מייצרת עבורנו עולם חדש, מפתיע ומלהיב. ומי היא אותה גיבורה, בעלת השם המיוחד שמתגוררת במקום כה מסתורי? זוהי חיפושית-ילדה שיוצאת להרפתקה ספציפית מאוד – עליה למצוא נקודות שחורות יחד עם אמה ש”בשמלה שלה יש הרבה נקודות” כי “אמא כבר גדולה”. מיד נפרש בפנינו ההקשר של חיפוש הנקודות – זהו מסע חניכה המותאם לעולם החווייתי והחושי של פעוטות, הן מבחינה ז’אנריסטית הן מבחינה רעיונית.

כריכת הספר (יח”צ)
ואכן, במהלך החיפושים הלא פשוטים, פזורות אמירות מטעם המספרת המדמה את הקול הבוגר שבסיפור, למשל: כדי למצוא נקודות שחורות “צריך ללכת בשקט ולהתבונן מסביב” או “צריך ללכת בכיוון ההפוך כי ככה רואים דברים שלא ראינו קודם לכן”. הבחירה להותיר את האמירות הללו אצל המספרת ולא אצל האם היא חכמה ולא מובנת מאליה. האמא מלווה את הילדה, וזהו תפקידה. גם כאשר קול המספרת עשוי להיקרא ככזה שנצמד לתפיסה הבוגרת והאימהית, הוא אינה ניתן ישירות לאם. בכך מתאפשר לחיפושית-ילדה מרחב אוטונומי לחקר עצמאי של העולם ולגיבוש עצמיותה ואופיה כחלק מתהליך התבגרות.

מתוך הספר (טקסט ואיור: ג’ני מייליכוב)
אותו תהליך התבגרות מוצג באופן ישיר בסיפור (כך, לאחר שהיא אוספת מספיק נקודות, נכתב: “עכשיו טים טם בת שבע נקודות! היא חיפושית בוגרת ועצמאית”) ובהתאמה לגיל קהל היעד העיקרי, אך הוא אינו סוף הסיפור. כשטים טם “גדולה מספיק, היא לא צריכה נקודות”, היא אוספת את הנקודות בסל ומקשטת את כל העולם בנקודות: “הכול יפה יותר עם נקודות. ככה טים טם חושבת”. כל מי שהיה עד להתלהבות האדירה מהיצירות של האמנית היפנית יאיואי קוסאמה יזדהה ודאי עם תפיסתה זו של טים טם, אבל גם במנותק מההקשר האמנותי הזה, יפה לראות כיצד מייליכוב מחברת בין הסממן של תהליך ההתבגרות של הגיבורה שלה לבין התרמתו לעשיית טוב בעולם. מה שבתחילה היווה אמצעי להתבגרות וחיזוק העצמי, הופך לאמצעי ליצירה, ליופי, להשארת חותם בעולם ובכל ברואיו.

מתוך הספר (טקסט ואיור: ג’ני מייליכוב)
אמנם זהו מסר מורכב לקהל צעיר מאוד, ולפיכך הוא אינו מעוצב באופן כה ישיר כפי שנושא ההתבגרות מוצג בסיפור; ובכל זאת, יש בו הרבה כוח מתוקף העמדה האמנותית-ערכית שגלומה בספר. בעוד ספרים רבים מייצרים מהלך סדור אחד לאורך העלילה, מייליכוב נוגעת באישי והפרטי, ובאופן טבעי לחלוטין לסיפור רותמת אותו לאמירה הנוגעת לכלל ולחברה. בהקשר זה, גם הבחירה הוויזואלית בשני צבעים – אדום ושחור – המהדהדת את עבודותיה של מרים ברטוב, ויצירת עולם מיניאטורי מחד ועשיר ורחב מאידך, מבטאים הן את ההתאמה של הספר לקהל היעד העיקרי שלו, הן את התפיסה שבמעט גלום הרבה, שבמינימליזם טמונה אקספרסיביות, ושדווקא דברים קטנים (יהיו אלו נקודות או בני אדם קטנים) יכולים להוביל לדברים גדולים מאוד.

מתוך הספר (טקסט ואיור: ג’ני מייליכוב)
“טים טם והנקודות” – כתבה ואיירה: ג’ני מייליכוב. הוצאת “עם עובד”, 2023

המשך בתגובה

 

[יעלקר]

“סתם-ים” / ענת ורשבסקי

למה אנחנו עושים דברים? מהי התכלית של פעולה כלשהי? איזו כוונה ואיזו מטרה יש במצב זה או אחר? במשך כל חיינו אנו מנסים לענות על שאלות אלו, מתוך התפיסה שכל דבר צריך להיכנס לתבנית של סיבה ותוצאה. אחד הדברים האהובים עלי בספרות לילדים הוא שהיא אינה מחויבת לכך. בהחלט יש צורך בהיגיון פנימי בתוך עלילה ספרותית ושהעולם הבדיוני יהיה משכנע ואמין, אך זהו מרחב משוחרר ופרוע יותר מספרות המבוגרים, וספרות ילדים טובה, המבטאת בדרכים שונות את ההוויה הילדית, לא תתחום עצמה בהכרח למערך כוונות סדור אלא תתאר ותציג את העוצמה שבאפשרות עצמה; בכוח שאנו מאבדים ככל שאנו מתבגרים (ובמידה רבה מנסים להתחקות אחריו) פשוט להיות ברגע, במצב. ההימצאות במרחב כזה – בראש ובראשונה מבחינת התודעה – מזוהה כאמור עם הילדו·ת, ושיקוף ספרותי שלה הוא בעל ערך אמנותי ורגשי רב.

כריכת הספר (יח”צ)
ספרה הראשון של המאיירת זוכת הפרסים ענת ורשבסקי גם כסופרת נקרא “סתם-ים”, והשם הסתום הזה מסעיר מיד את המחשבה. עצם קיומו חותר תחת מוסכמה ששם הספר צריך להיות ברור מאוד. אמנם גם במקרה השם משקף נאמנה את הסיפור ומתאים לו, אך במפגש הראשוני שלנו איתו הוא נותר בלתי מפוענח, ולפיכך – מסקרן. גם פתיחת העלילה ממשיכה את אותו קו. בכפולה הראשונה אנו רואים ילד צועד ומאחוריו ברווז. הוא שואל את הילד לאן הוא הולך, וזה משיב: “לים”. הברווז ממשיך עם השאלה המתבקשת: “בשביל מה?” והילד משיב: “סתם”. הדיאלוג הסתום הזה, שנאמן לז’אנר האבסורד שניתן לשיייך אליו את הספר, שומט את הקרקע מתחת לציפיות הנרטיביות המקובלות.

מתוך הספר (טקסט ואיור: ענת ורשבסקי)
אנו מורגלים בכוונה ברורה, בפעולה שיש לה מטרה, בהבנה ברורה כלפי הימצאות של פרט מסוים בסיפור. כפי שההליכה לים היא נטולת תכלית ברורה מבחינת הילד, כך גם הנוכחות של ברווז דווקא אינה מוסברת. לספרות הילדים יש את הכוח המאגי לשכנע אותנו במהימנות של סצנה לא ריאליסטית זו על אף שהיא חותרת תחת מה שאנו מכירים בעולם המציאותי שלנו. כלומר, אנחנו נמצאים בפנטזיה על אף שמדובר בסביבה ריאליסטית. ההתקבלות המוחלטת הזאת מצידנו מאפשרת לנו, הקוראים, להשתקע בתוך הסיפור ולזנוח את תבנית הסיבה והתוצאה שאינה רלוונטית לסיפור המעשה.

בהתאמה לכל האלמנטים הללו, הרקעים הלבנים של הכפולות, הקו המעוגל והשובב של האיורים ועיצוב הדמויות הילדי משהו, תורמים לתחושת ההוויה הילדית שעולה מהסיפור ולמינימליזם האבסורדי שאינו נדרש לעומס ויזואלי כדי לשרטט תמונה משכנעת. יתרה מכך, מיעוט הפרטים הוויזואליים בספר מאפשר לקהל הצעיר לזהותו כמתרחש ב”כל מרחב”, על אף הספציפיות של הים. זהו לא ים קונקרטי, זה הים כמשל, והמטאפורה הזאת עובדת בצורה נהדרת לאורך הסיפור כולו.

מתוך הספר (טקסט ואיור: ענת ורשבסקי)
מבחינה עלילתית הסיפור שומר על קצב קבוע לכל אורכו ולהתקדמות עלילתית דרמטית במידה. הילד מוצא “סתם חפצים” בחוף הים, ואט-אט, כשהוא מלווה בברווז בעל הנימה השכלתנית, מדגים כיצד ניתן ליצור יש מאין; איך משהו סתמי יכול להפוך למשהו חדש, מלהיב, משחקי ומעניין. ורשבסקי מבטאת מהלך זה באופן משכנע, אך היא לא עוצרת שם. כאשר הברווז יוצא מן התפקיד המקובע שלו ומשתתף סוף-סוף במשחק היצירה של הילד, דבר מה נוסף מתרחש: ילדה מגיעה, מלווה ביצור אריה הדומה בעיצובו לזה של הברווז. היא שואלת מה הם עושים, התשובה היא “סתם”, ואז היא מבקשת להצטרף אליהם. כלומר, מה שהתחיל בתור עניין פרטי מתגלה כבעל פוטנציאל לסקרנות שמובילה לשותפות ולחברות.

זוהי נקודה חשובה שמעוצבת היטב משתי בחינות: ראשית, ורשבסקי בחרה לא להוסיף מרכאות לדיבור הישיר בספר, המושתת כולו על דיאלוג ללא קול מספר. לאורך הסיפור אנו מבינים מי אומר מה על אף שאין בועות דיבור כמו בקומיקס, והקישור לדמויות נעשה על פי הקומפוזיציה של הטקסט אל מול הדמות המאוירת. בשל כך, כאשר המילה “סתם” נאמרת בתגובה לשאלתה של הילדה, חשוב לשים לב שהיא ממוקמת בין דמות הילד לדמות הברווז.

מתוך הספר (טקסט ואיור: ענת ורשבסקי)
מכך אנו מסיקים שה”סתם”, שהיה מנת חלקו של הילד, הופך עתה לאלמנט מאחד בין הדמות הילדית לדמות שמסמלת פן בוגר יותר, כאמור – שכלתני ומקובע. ההאחדה הזו יוצרת חיבור בין שני פרטים בסיפור שהיה ביניהם חיכוך, ועתה נוצרה ביניהם סינרגיה. בפועל, במעט מאוד מילים והתרחשות, התקיים בספר תהליך שיש לו אפילו “קלוז’ר” עלילתי של ממש, מבלי שורשבסקי נדרשה להצדקה פסיכולוגית נרחבת.

העניין הנוסף הוא עצם המילה “סתם”. בפתיחת הסיפור ה”סתם” של הילד היה נטול הקשר ומשוחרר מכוונות. הופעתו הספציפית בסוף הסיפור, כאשר המילה נאמרת על ידי הילד והברווז גם יחד, והאיור מראה לנו אותם מחייכים, מבטאת את ההשלמה המוחלטת של העוצמה הגלומה במהלך הראשוני והעקרוני של פעולה חופשית, יצירתית, אפילו סתמית. ורשבסקי אומרת לנו שלא לכל דבר צריך תכלית ברורה, אין הכרח בעשייה פרודקטיבית ומניבה, ובעשותה כך היא מקדשת את היצירה, המשחק, ההנאה וההגשמה מבלי להצדיק אותם בביטוי קונקרטי של תכליתיות. זוהי עמדה מבורכת, המנוגדת ל”ערך המוסף” שכל כך הרבה ספרי ילדים מבקשים להציע וגם לעמדה חינוכית רווחת בתקופתנו. עצם הצגת אפשרות אחרת לילדות ולילדים היא מבורכת.

מתוך הספר (איור: ענת ורשבסקי)
ורשבסקי ידועה בסגנון איור שאינו רווח בספרות המקומית. איוריה פרועים ואינם מקובעים למשל להצגה ריאליסטית של האנטומיה של גוף האדם. לפיכך, לא ניתן להפריד את התפיסה המוצגת בספר זה ממשנתה האמנותית, המבקשת לקדש את השחרור. ב”סתם-ים” היא מדגימה היטב כיצד ניתן לשרטט עולם סיפורי שיש לו התחלה, אמצע וסוף על פי תבנית קלאסית, וחיבורים עלילתיים בעלי היגיון פנימי, ובכל זאת לא לוותר על המרחב הפרוץ שבו הכול יכול לקרות. שכן, כמו האופק בים, כך האפשרויות בסיפור הן אינסופיות.

“סתם-ים” – כתבה ואיירה: ענת ורשבסקי. הוצאת כנרת זב”מ, 2023

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי

הפנקס כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים