ארס בסדרה - כמה דברים שרציתי לומר|ח
אני מתנצלת מראש על אריכות הדברים - התכוונתי לכתוב ביקורת על הפרק, ומתוך השעה המאוחרת ומצב רוח הגיגי משהו השתנו פני הדברים תוך כדי כתיבה... אוקיי. התגובה שלי מוקדשת לדפי, שהציקה ונדנדה ללא הרף שאכתוב...
אז ככה. קודם כל וידוי חושפני. אני לא אוהבת את זינה. לא מדובר כאן בשנאה, חלילה, או מצד שני באדישות, אלא באכזבה מתמשכת שהחלה להתפתח אי שם באיזור העונה החמישית... למה? זה כבר סיפור לפתיל אחר... ואם בפרק עסקינן... מספר נקודות: 1. במאי הפרק, צ´רלי סיברט, ביים מספר רב של פרקים בסדרה. נזכיר רק 3 מהם - the Reckoning, Ties that bind ו-Ten little warlords. מה משותף לשלושתם? יפה מאוד. 3 מהפרקים הראשונים והחשובים ביותר של ארס בסדרה. צ´רלי ידידנו גם אוהב להכניס עצמו לקמיאו´ס בפרקים - הוא היה סיזיפוס ב-TLW וב-OAHAF הוא היה אחד השומרים של גאסקאר (בפעם הראשונה שזינה ביקרה אצלו, היה אחד משני האנשים באוהל, לא זה שמאוחר יותר הגיע לחווה). אין ספק שהאיש יודע לעבוד עם קווין, יודע עם מי יש לו עסק ומוציא ממנו את המיטב. 2. לגבי הפרק - אני חושבת, בניגוד להרבה אנשים, שכוחה העיקרי של הסדרה הוא בהומור שלה, ודווקא בגישה המבודחת לעצמה, לז´אנר ולטלביזיה בכלל. this show is about fun. לפחות ככה זה התחיל, רק שאי שם באמצע הדרך החבר´ה התחילו לקחת את עצמם קצת יותר מדי ברצינות, וזה מתבטא החל מהעונה הרביעית. שתבינו, אני לא יוצאת כאן נגד הדרמות. היו בסדרה פרקים מופלאים, כמו the Price, Orphan of war, או Maternal instincts שאני חושבת שהיו מאוד חזקים, אבל אי שם לאורך הסדרה, מישהו למעלה (ג´ינג´י מסויים להערכתי) החליט לקפוץ מעל הפופיק, עירב מיתולוגיה נוצרית בסדרה שעסקה במיתולוגיה יוונית ולדעתי פגע קשות בסדרה, שקיבלה תפנית לכיוון לא רצוי לדעתי. מקובל עלי שאנשים אוהבים את הדרך הזו ונהנים ממנה מאוד. אני רק אומרת את דעתי. הפרק הזה היה דוגמא לפרקים של פעם. כשהומור לא היה מילה גסה, והמוטו של הסדרה היה "tongue firmly placed in cheek"... זה היה פרק כייפי להחריד - הלסתות שלי כאבו מרוב צחוק... ושלא תחשבו שקל לשחק קומדיה. במיוחד כזו שלא נשענת רק על סלאפסטיק (משהו שברוס וטד הפכו לאמנות בפני עצמה). אני חושבת שמעטים לא יסכימו איתי שקווין נתן פה משחק גדול. זה אחד הפרקים היחידים שבאמת נתנו לו להתבטא בהם. מה לעשות, אני באמת מאמינה שהוא שחקן גדול, ושיכול היה לתרום הרבה מאוד לסדרה. אני גם מודעת לזה שלסדרה קוראים "זינה" ולא "ארס" אבל עדיין - בין הרגעים המרגשים ביותר בסדרה לדעתי נמצאים מונולוג הפרידה שלו מזינה ב-Looking death in the eye (כמו עוד כמה קטעים מהפרק הנהדר הזה), וקטע ההקרבה מ-motherhood, כשהציפייה שעל פניו הפכה להנהון תודה קצרצר. כל כך מעט משחק, כל כך הרבה רגש. ארס הופיע בלא מעט פרקים של הסדרה, אבל בכל זאת סצינות רבות ומרשימות מתוכן אין, לצערי. אני יכולה לציין גם את סצינת הכמעט סיום של Ties that bind - כשהמצלמה מסתובבת בתזזיתיות (ותודה מר סיברט על עוד סצינה נהדרת)עם ארס מסביב לזינה, כשהוא מנסה לשכנע אותה להצטרף אליו, נענה בשלילה ועיניו מביעות כזו אכזבה, שדמותו של אל המלחמה בעיני משתנה ברגע זה ומקבלת עומק שונה לגמרי. מה עוד יש לנו? כמה רגעים קומיים נהדרים, בעיקר עם גבריאל ב-the Quill is mightier, ועם האדסון ב-TLW. מעבר לזה - לא הרבה. אני חייבת לציין, שאיכשהו קווין הצליח לקחת את המעט שנתנו לו ולהוציא מזה מעט ומעבר. זה מתבטא בעיקר בעונה החמישית, שם ההתפתחות שעוברת הדמות שלו מדהימה, ודומה אולי רק למה שעברה גבריאל בעונה הרביעית (רק עם הרבה פחות זמן מסך ודיאלוגים מושקעים). העובדה שתוך מספר מצומצם ביותר של פרקים הצלחנו לראות את ארס עובר שינוי פסיכולוגי עמוק מהאל האגואיסט והנרקסיסט של Chakram, Succession ו-Seeds of faith, דרך הגילוי המבעית שלו לגבי אהבתו לזינה ב-God fearing child, עם ההכחשה שבאה מייד בעקבותיו - Amphipolis under siege ו-eternal bonds ואז ההתבגרות המפתיעה והכואבת כל כך ב-Looking death in the eye, עם רגרסיה קלה ב-Livia ו-Eve עד לסוף הקלאסי. One act of pure selflessness. מי היה מאמין שאל המלחמה יגיע לזה. אבל זהו. ירח הדבש היה קצר, מסתבר, ויחד עם תום העונה החמישית הסתיים כנראה תפקידו של ארס בסדרה והרגעים שלו על המסך בעונה השישית היו לא יותר מאמצעי לקידום פרקים. שוב הבאד גאי שנותן עילה לקיום פרק - וזה קצת ספויילר לפרקים עתידיים ולכן לא אפרט. חבל. באמת חבל. ניתן היה לקחת את הדמות שלו כל כך הרבה קדימה, סך הכל היא עברה לא מעט. ואין ספק שהמעבר לחיים של בן תמותה, יחד עם מות כמעט כל משפחתך וקריסת שלטון האולימפיים הותיר בו חותם עמוק. למרבה הצער התסריטאים לא חשבו שכדאי ושווה להשקיע זמן מסך בהתחבטויות האלה של האל בדימוס. קיבלנו שאריות מחוממות ב-Coming home אבל עם דגש מוגזם לדעתי על הרגעים הקומיים והפתטיים של הדמות במקום הקונפליקט האמיתי שהיא עוברת. איך זה להרוג בפעם הראשונה? להרגיש את הדם החם על הידיים? לחלום, לכאוב, לסבול, לדעת שהמשפחה שלך נמחקה לחלוטין - והכל בגללך? כנראה שלעולם לא נדע. לסיכום כל מה שכתבתי (ובאמת שהתכוונתי לכתוב על הפרק וזהו, אבל השעה המאוחרת והתסכול המצטבר גרמו לי להרחיב לא מעט ובסופו של דבר לא לכסות את כל מה שרציתי ולגעת דווקא בדברים בהם לא רציתי...), מה שהכי חשוב לי לומר זה שאם יש סיבה, לדעתי, לכך שישנו כל כך הרבה עומק בדמות של ארס, וכל זאת *למרות* מאמצי היוצרים והתסריטאים להותיר אותה כמה שיותר חד מימדית ופלקטית, היא נעוצה כל כך כולה בקווין. חבל לי שהשחקן הנפלא הזה לא יזכה לתהילה שכל כך הגיעה לו, שהיתה כל כך קרובה. חבל לי שמירב הרגעים הטובים ביותר שלו נמצאים דווקא בסדרה שהיוצרים שלה לא העריכו אותו מספיק בכדי לתת לתפקיד שלו קצת יותר בשר. העובדה שהוא הצליח ליצור דמות עם כל כך הרבה רבדים מראה עד כמה היה מדובר בשחקן חכם עם עין נכונה ורגישות לטקסט, ועד כמה הוא בוזבז בעצם על הסט. אין ספק שהעולם הפסיד שחקן נפלא. ואנחנו, עם המעט שיש לנו, הרווחנו. וזכינו. ולפחות על זה אני אסירת תודה. Niff
Kevin Smith 1963-2002 - Gone but not forgotten
אני מתנצלת מראש על אריכות הדברים - התכוונתי לכתוב ביקורת על הפרק, ומתוך השעה המאוחרת ומצב רוח הגיגי משהו השתנו פני הדברים תוך כדי כתיבה... אוקיי. התגובה שלי מוקדשת לדפי, שהציקה ונדנדה ללא הרף שאכתוב...
אז ככה. קודם כל וידוי חושפני. אני לא אוהבת את זינה. לא מדובר כאן בשנאה, חלילה, או מצד שני באדישות, אלא באכזבה מתמשכת שהחלה להתפתח אי שם באיזור העונה החמישית... למה? זה כבר סיפור לפתיל אחר... ואם בפרק עסקינן... מספר נקודות: 1. במאי הפרק, צ´רלי סיברט, ביים מספר רב של פרקים בסדרה. נזכיר רק 3 מהם - the Reckoning, Ties that bind ו-Ten little warlords. מה משותף לשלושתם? יפה מאוד. 3 מהפרקים הראשונים והחשובים ביותר של ארס בסדרה. צ´רלי ידידנו גם אוהב להכניס עצמו לקמיאו´ס בפרקים - הוא היה סיזיפוס ב-TLW וב-OAHAF הוא היה אחד השומרים של גאסקאר (בפעם הראשונה שזינה ביקרה אצלו, היה אחד משני האנשים באוהל, לא זה שמאוחר יותר הגיע לחווה). אין ספק שהאיש יודע לעבוד עם קווין, יודע עם מי יש לו עסק ומוציא ממנו את המיטב. 2. לגבי הפרק - אני חושבת, בניגוד להרבה אנשים, שכוחה העיקרי של הסדרה הוא בהומור שלה, ודווקא בגישה המבודחת לעצמה, לז´אנר ולטלביזיה בכלל. this show is about fun. לפחות ככה זה התחיל, רק שאי שם באמצע הדרך החבר´ה התחילו לקחת את עצמם קצת יותר מדי ברצינות, וזה מתבטא החל מהעונה הרביעית. שתבינו, אני לא יוצאת כאן נגד הדרמות. היו בסדרה פרקים מופלאים, כמו the Price, Orphan of war, או Maternal instincts שאני חושבת שהיו מאוד חזקים, אבל אי שם לאורך הסדרה, מישהו למעלה (ג´ינג´י מסויים להערכתי) החליט לקפוץ מעל הפופיק, עירב מיתולוגיה נוצרית בסדרה שעסקה במיתולוגיה יוונית ולדעתי פגע קשות בסדרה, שקיבלה תפנית לכיוון לא רצוי לדעתי. מקובל עלי שאנשים אוהבים את הדרך הזו ונהנים ממנה מאוד. אני רק אומרת את דעתי. הפרק הזה היה דוגמא לפרקים של פעם. כשהומור לא היה מילה גסה, והמוטו של הסדרה היה "tongue firmly placed in cheek"... זה היה פרק כייפי להחריד - הלסתות שלי כאבו מרוב צחוק... ושלא תחשבו שקל לשחק קומדיה. במיוחד כזו שלא נשענת רק על סלאפסטיק (משהו שברוס וטד הפכו לאמנות בפני עצמה). אני חושבת שמעטים לא יסכימו איתי שקווין נתן פה משחק גדול. זה אחד הפרקים היחידים שבאמת נתנו לו להתבטא בהם. מה לעשות, אני באמת מאמינה שהוא שחקן גדול, ושיכול היה לתרום הרבה מאוד לסדרה. אני גם מודעת לזה שלסדרה קוראים "זינה" ולא "ארס" אבל עדיין - בין הרגעים המרגשים ביותר בסדרה לדעתי נמצאים מונולוג הפרידה שלו מזינה ב-Looking death in the eye (כמו עוד כמה קטעים מהפרק הנהדר הזה), וקטע ההקרבה מ-motherhood, כשהציפייה שעל פניו הפכה להנהון תודה קצרצר. כל כך מעט משחק, כל כך הרבה רגש. ארס הופיע בלא מעט פרקים של הסדרה, אבל בכל זאת סצינות רבות ומרשימות מתוכן אין, לצערי. אני יכולה לציין גם את סצינת הכמעט סיום של Ties that bind - כשהמצלמה מסתובבת בתזזיתיות (ותודה מר סיברט על עוד סצינה נהדרת)עם ארס מסביב לזינה, כשהוא מנסה לשכנע אותה להצטרף אליו, נענה בשלילה ועיניו מביעות כזו אכזבה, שדמותו של אל המלחמה בעיני משתנה ברגע זה ומקבלת עומק שונה לגמרי. מה עוד יש לנו? כמה רגעים קומיים נהדרים, בעיקר עם גבריאל ב-the Quill is mightier, ועם האדסון ב-TLW. מעבר לזה - לא הרבה. אני חייבת לציין, שאיכשהו קווין הצליח לקחת את המעט שנתנו לו ולהוציא מזה מעט ומעבר. זה מתבטא בעיקר בעונה החמישית, שם ההתפתחות שעוברת הדמות שלו מדהימה, ודומה אולי רק למה שעברה גבריאל בעונה הרביעית (רק עם הרבה פחות זמן מסך ודיאלוגים מושקעים). העובדה שתוך מספר מצומצם ביותר של פרקים הצלחנו לראות את ארס עובר שינוי פסיכולוגי עמוק מהאל האגואיסט והנרקסיסט של Chakram, Succession ו-Seeds of faith, דרך הגילוי המבעית שלו לגבי אהבתו לזינה ב-God fearing child, עם ההכחשה שבאה מייד בעקבותיו - Amphipolis under siege ו-eternal bonds ואז ההתבגרות המפתיעה והכואבת כל כך ב-Looking death in the eye, עם רגרסיה קלה ב-Livia ו-Eve עד לסוף הקלאסי. One act of pure selflessness. מי היה מאמין שאל המלחמה יגיע לזה. אבל זהו. ירח הדבש היה קצר, מסתבר, ויחד עם תום העונה החמישית הסתיים כנראה תפקידו של ארס בסדרה והרגעים שלו על המסך בעונה השישית היו לא יותר מאמצעי לקידום פרקים. שוב הבאד גאי שנותן עילה לקיום פרק - וזה קצת ספויילר לפרקים עתידיים ולכן לא אפרט. חבל. באמת חבל. ניתן היה לקחת את הדמות שלו כל כך הרבה קדימה, סך הכל היא עברה לא מעט. ואין ספק שהמעבר לחיים של בן תמותה, יחד עם מות כמעט כל משפחתך וקריסת שלטון האולימפיים הותיר בו חותם עמוק. למרבה הצער התסריטאים לא חשבו שכדאי ושווה להשקיע זמן מסך בהתחבטויות האלה של האל בדימוס. קיבלנו שאריות מחוממות ב-Coming home אבל עם דגש מוגזם לדעתי על הרגעים הקומיים והפתטיים של הדמות במקום הקונפליקט האמיתי שהיא עוברת. איך זה להרוג בפעם הראשונה? להרגיש את הדם החם על הידיים? לחלום, לכאוב, לסבול, לדעת שהמשפחה שלך נמחקה לחלוטין - והכל בגללך? כנראה שלעולם לא נדע. לסיכום כל מה שכתבתי (ובאמת שהתכוונתי לכתוב על הפרק וזהו, אבל השעה המאוחרת והתסכול המצטבר גרמו לי להרחיב לא מעט ובסופו של דבר לא לכסות את כל מה שרציתי ולגעת דווקא בדברים בהם לא רציתי...), מה שהכי חשוב לי לומר זה שאם יש סיבה, לדעתי, לכך שישנו כל כך הרבה עומק בדמות של ארס, וכל זאת *למרות* מאמצי היוצרים והתסריטאים להותיר אותה כמה שיותר חד מימדית ופלקטית, היא נעוצה כל כך כולה בקווין. חבל לי שהשחקן הנפלא הזה לא יזכה לתהילה שכל כך הגיעה לו, שהיתה כל כך קרובה. חבל לי שמירב הרגעים הטובים ביותר שלו נמצאים דווקא בסדרה שהיוצרים שלה לא העריכו אותו מספיק בכדי לתת לתפקיד שלו קצת יותר בשר. העובדה שהוא הצליח ליצור דמות עם כל כך הרבה רבדים מראה עד כמה היה מדובר בשחקן חכם עם עין נכונה ורגישות לטקסט, ועד כמה הוא בוזבז בעצם על הסט. אין ספק שהעולם הפסיד שחקן נפלא. ואנחנו, עם המעט שיש לנו, הרווחנו. וזכינו. ולפחות על זה אני אסירת תודה. Niff