ארצנו הקטנטונת
אהובתי. ראשית אני מבקש סליחה. על כל מה שאמרתי עלייך בשנה האחרונה מאז שהשתחררתי.אבל אל תגידי לי שאין לך חלק ולו קטן בכך. אל תגידי לי שכל מה שאמרתי לא נכון כי חלק מזה הוא כל כך נכון...כל כך צודק. כל חוסר האונים הזה שיש בי לעיתים אל מול מעשייך...צעדייך המפוקפקים.הולכת כעיוורת כל יום מחדש אל עבר עתיד לא כל כך בטוח אבל לא מסתכלת.לא עוצרת.עסוקה רק בדהרה.בדריסה...ומכאיבה. אפילו לילד כמוני. נכון...את יפה. בעיקר בשעות הדמדומים ובעלות השחר.כשאת עדיין מצונפת כגור.מסרבת לקום ולהתמודד עם עוד יום חדש. נכון...את צעירה. גבעות ומישורים במקומות הנכונים.צבעים איפה שצריך. אבל אהובה ישנה שלי....מי את בעצם? פנים רבות לך. מדינה וארץ. אני אודה שכארץ את נהדרת. למרות שאצלי אין "ארץ שלנו"...כי את יודעת איך זה - כל ה"שלנו" הזה לכל אורך ההיסטוריה גרם רק למלחמות -ומי אני שאלמד אותך?!-רווית מלחמות ודמעות.אבל בכל זאת נולדתי פה וכאן שורשי. את יודעת,למרות שאני שייך לדור הזה של כל האלטרנטיבות הממוחשבות והשלט הרחוק - לא ישבתי בבית ומצאתי זמן לטייל כל כך הרבה ולהכיר אותך מקרוב. צפון.דרום.ירושלים.כן...אהבה שלי.כארץ את באמת נהדרת ורבות הן מעלותייך. אך יקירתי...מה יהיה עם תפקידך בכוח? מדינה שלי....עד מתי מבטים מיואשים של אנשים ברחובות.באוטובוסים? עד מתי שחיתות כל שני וחמישי?חוסר הגיון.ילדים בני עשרים שמתים לחינם ומולם רובוטים בשחור שמסתתרים מאחורי פרגוד הדת.חושבים שהמציאו את אלוהים ולא נוטלים חלק במאבק.והמאבק...על מהו בכלל? ספרי לי כי כמעט שכחתי.או שזה אולי בגלל שנולדתי אל תוכו ובעצם אני כבר...רגיל? עלמתי שלי. אהבתי.אני מסתכל בעיניים של אנשים ברחוב ובכל גיל אני רואה את אותו דפוס של ייאוש שדיברתי עליו. אם אילו צעירים שלמדו לתואר ובמקום להתגאות הם מתביישים שאין להם עבודה או אם אילו נכים.קשישים.חיילים משוחררים וכל אותם אילו שרק דבר אחד הם רוצים ממך...תקווה. ולמה? למה בעצם? בגלל ניהול לא נכון.בגלל שלאנשים לא איכפת כבר. לכלוך בכל מקום.ילדים משוטטים ברחובות ללא מעש בחופש הגדול שלהם כי להורים שלהם אין כסף לקיטנות ו....די.מיציתי. אני עוזב אותך עוד מעט לחצי שנה. נשאר לי רק לאחל לך שתשקמי את עצמך לקראתי כי אני אחזור עם יותר אכפתיות ויותר מעשיות ואמביציה ואולי גם אצליח באמת לשנות משהו בכל הקלוקאליות הזו שבך.עד אז רק תשמרי על עצמך...מה שנשאר ממך כארץ וכמדינה והרשי לי להקדיש לך שיר... מהיד אל הלב ואל המקלדת. ושוב...סליחה אם פגעתי.זה רק מאהבה. גשם שחור גשם שחור מסמן שם שטחים פעם מתים, פעם חיים זה כתוב על המצח בקידוש לבנה איך רצחתם שלום וכלאתם יונה גשם שחור של אמצע נובמבר זה כבר לא אמיתי.תלטפו את הלב גשם שחור-מבחוץ הוא בסדר ואולי יש מעט כוח-אך מבפנים זה כואב ממשיכים להצעיד פה צבא של אילמים ממשיכים להכחיד שם שטחים ירוקים לשרוף.לזיין.לשבור ולברוח לחשוב שתמיד ינצח הכוח!! אך הגשם שחור והוא...לא משקר אהבה בי בוערת עד לשד עצמותיי ואלוהים.הוא שותק אך את הכל הוא זוכר מה היה לנו פעם? מה לקחו לי אחי? גשם שחור יש באמצע נובמבר זה היה אמיתי-תשאלו את הלב גשם שחור-מבחוץ עוד בסדר וכבר אין בי עוד כוח-כי בפנים זה כואב תמשיכו לצעוד-הרי כולכם פה אילמים תמשיכו לשרוף.להכחיד ולברוח. אבל תפסיקו לחשוב שאנחנו נשתוק כי הלב ינצח. הלב...לא הכוח!!
אהובתי. ראשית אני מבקש סליחה. על כל מה שאמרתי עלייך בשנה האחרונה מאז שהשתחררתי.אבל אל תגידי לי שאין לך חלק ולו קטן בכך. אל תגידי לי שכל מה שאמרתי לא נכון כי חלק מזה הוא כל כך נכון...כל כך צודק. כל חוסר האונים הזה שיש בי לעיתים אל מול מעשייך...צעדייך המפוקפקים.הולכת כעיוורת כל יום מחדש אל עבר עתיד לא כל כך בטוח אבל לא מסתכלת.לא עוצרת.עסוקה רק בדהרה.בדריסה...ומכאיבה. אפילו לילד כמוני. נכון...את יפה. בעיקר בשעות הדמדומים ובעלות השחר.כשאת עדיין מצונפת כגור.מסרבת לקום ולהתמודד עם עוד יום חדש. נכון...את צעירה. גבעות ומישורים במקומות הנכונים.צבעים איפה שצריך. אבל אהובה ישנה שלי....מי את בעצם? פנים רבות לך. מדינה וארץ. אני אודה שכארץ את נהדרת. למרות שאצלי אין "ארץ שלנו"...כי את יודעת איך זה - כל ה"שלנו" הזה לכל אורך ההיסטוריה גרם רק למלחמות -ומי אני שאלמד אותך?!-רווית מלחמות ודמעות.אבל בכל זאת נולדתי פה וכאן שורשי. את יודעת,למרות שאני שייך לדור הזה של כל האלטרנטיבות הממוחשבות והשלט הרחוק - לא ישבתי בבית ומצאתי זמן לטייל כל כך הרבה ולהכיר אותך מקרוב. צפון.דרום.ירושלים.כן...אהבה שלי.כארץ את באמת נהדרת ורבות הן מעלותייך. אך יקירתי...מה יהיה עם תפקידך בכוח? מדינה שלי....עד מתי מבטים מיואשים של אנשים ברחובות.באוטובוסים? עד מתי שחיתות כל שני וחמישי?חוסר הגיון.ילדים בני עשרים שמתים לחינם ומולם רובוטים בשחור שמסתתרים מאחורי פרגוד הדת.חושבים שהמציאו את אלוהים ולא נוטלים חלק במאבק.והמאבק...על מהו בכלל? ספרי לי כי כמעט שכחתי.או שזה אולי בגלל שנולדתי אל תוכו ובעצם אני כבר...רגיל? עלמתי שלי. אהבתי.אני מסתכל בעיניים של אנשים ברחוב ובכל גיל אני רואה את אותו דפוס של ייאוש שדיברתי עליו. אם אילו צעירים שלמדו לתואר ובמקום להתגאות הם מתביישים שאין להם עבודה או אם אילו נכים.קשישים.חיילים משוחררים וכל אותם אילו שרק דבר אחד הם רוצים ממך...תקווה. ולמה? למה בעצם? בגלל ניהול לא נכון.בגלל שלאנשים לא איכפת כבר. לכלוך בכל מקום.ילדים משוטטים ברחובות ללא מעש בחופש הגדול שלהם כי להורים שלהם אין כסף לקיטנות ו....די.מיציתי. אני עוזב אותך עוד מעט לחצי שנה. נשאר לי רק לאחל לך שתשקמי את עצמך לקראתי כי אני אחזור עם יותר אכפתיות ויותר מעשיות ואמביציה ואולי גם אצליח באמת לשנות משהו בכל הקלוקאליות הזו שבך.עד אז רק תשמרי על עצמך...מה שנשאר ממך כארץ וכמדינה והרשי לי להקדיש לך שיר... מהיד אל הלב ואל המקלדת. ושוב...סליחה אם פגעתי.זה רק מאהבה. גשם שחור גשם שחור מסמן שם שטחים פעם מתים, פעם חיים זה כתוב על המצח בקידוש לבנה איך רצחתם שלום וכלאתם יונה גשם שחור של אמצע נובמבר זה כבר לא אמיתי.תלטפו את הלב גשם שחור-מבחוץ הוא בסדר ואולי יש מעט כוח-אך מבפנים זה כואב ממשיכים להצעיד פה צבא של אילמים ממשיכים להכחיד שם שטחים ירוקים לשרוף.לזיין.לשבור ולברוח לחשוב שתמיד ינצח הכוח!! אך הגשם שחור והוא...לא משקר אהבה בי בוערת עד לשד עצמותיי ואלוהים.הוא שותק אך את הכל הוא זוכר מה היה לנו פעם? מה לקחו לי אחי? גשם שחור יש באמצע נובמבר זה היה אמיתי-תשאלו את הלב גשם שחור-מבחוץ עוד בסדר וכבר אין בי עוד כוח-כי בפנים זה כואב תמשיכו לצעוד-הרי כולכם פה אילמים תמשיכו לשרוף.להכחיד ולברוח. אבל תפסיקו לחשוב שאנחנו נשתוק כי הלב ינצח. הלב...לא הכוח!!