הבת האוהבת
New member
אשמח לעצה../images/Emo142.gif
שלום לכם שם. נכנסתי לראשונה לפורום, התחלתי לקרוא מעט את מה שנכתב לפניי, ויש כל כך הרבה. מקווה שמה שאני אכתוב לא יהיה ארוך או מייגע מדי. אני בת לחולת אלצהיימר. אמא אובחנה לפני כ-13 שנים. ב-10 השנים האחרונות היא מתגוררת איתי. עד לפני כחצי שנה המצב היה עדיין נסבל: הייתה לה מטפלת ל-8 שעות ביום, 5 ימים בשבוע (3 שעות מביטוח לאומי, 2 מקרן השואה והשאר השלמנו מכיסנו) - בשאר הזמן אני טיפלתי בה. לפני כחצי שנה חלה התדרדרות משמעותית במצב: כבר לא ניתן להשאירה לבד ולו לדקה אחת-מה שקודם היה אפשרי. כיום יש לה מטפלת זרה ל-12 שעות ביום (כי דירתנו קטנה ולא ניתן להלין בה אדם נוסף) ובשאר הזמן אני רתוקה לבית כדי להיות איתה. היא הפכה להיות אלימה פיזית ומילולית-בעיקר כלפי המטפלת הזרה החדשה אבל כשהיא כבר נכנסת למצב הרוח הזה אז היא אלימה גם כלפיי. כדורי ההרגעה לא ממש מרגיעים אותה. יש בבית תינוק בן 3 שכמובן מרגיז אותה מאוד כשהוא מרעיש ומשחק וגם הצעקות שלה לא עושות לו טוב במיוחד. גם בלילות אין מנוחה - היא קמה מספר פעמים במהלך הלילה (לפעמים גם 10 פעמים במהלך הלילה-לשירותים או סתם לשוטט) כך שאני לא ישנתי לילה מלא כבר מספר שנים. העזרה היחידה שיש לי מאחותי בטיפול באימא היא שהיא לוקחת אותה אליה לסופ"ש פעם בשבועיים (מיום ו' אחה"צ עד מוצאי שבת) - וגם זה אחרי שהתעקשתי. שאר הטיפול על היביטיו השונים נופל רק עליי. כיום אחותי רומזת לי שהיא עייפה מהסידור הזה ושכדאי להתחיל לחפש לה מסגרת סיעודית כי אין בכוונתה להמשיך לקחת את אימא אליה. ההחלטה קשה מאוד-מצד אחד אני חוששת שמעבר למוסד ישפיע עליה לרעה-הרי יש עדיין רגעים בהם היא רגועה, מכירה את סביבתה ומזהה אותי, מגיבה יפה לשירים ואפילו שרה אותם. ההחלטה הראשונית שלי הייתה שהיא לא עוברת לשום מוסד כל עוד היא מזהה אותי או צוחקת מבדיחות (מין מבחן כזה לאמוד את חומרת מצבה) מצד שני אם אחותי תסרב לקחת אותה אליה ולו אחת לשבועיים אני לא יודעת כמה זמן אחזיק מעמד (אני פשוט כבר מאוד עייפה פיזית ונפשית) שלא לדבר על זה שבני הקטן נראה גם הוא סובל מהמצב. הוא חולה ללא הרף מאז החל ללכת למעון בספטמבר 2005 ואני נשארת איתו בבית, כך שגם בעבודה מתחילים לרמוז לי שאולי הגזמתי עם מספר ימי המחלה שאני לוקחת. אני בעצם אם חד הורית עם 2 תינוקות חולים בבית (אחד בן 3 ואחת בת 79), ללא עזרה פיזית בטיפול בהם (מרגע שהמטפלת של אימא הולכת אני נשארת עם שניהם לבד) או עזרה כלכלית ממשית ממישהו מה שיעזור לי לשכור עזרה נוספת (אפילו בייביסיטר אני לא יכולה לקחת כדי לצאת לאנשהו כי אני צריכה 2!-אחת לילד ואחת לאימא כי יש להם בערב צרכים מנוגדים:כשהוא רוצה ללכת לישון היא מתחילה לשוטט ולהרעיש) ואני מתחילה להרגיש שאני פשוט טובעת תחת המעמסה של המצב. למרות שתוספת השעות בזכות המטפלת החדשה עוזרת מאוד! אמא לא מגיבה כלפיה בחיוב. אני לא יודעת האם זה בגלל ההחמרה במחלה או אולי היה לה שבץ קטן, אבל היא מתפרצת על המטפלת פיזית ומילולית, אפילו ברחוב, והמטפלת מקבלת את זה מאוד קשה ואני נאלצת להרגיע את שתיהן. יש לי חשד שהסיבה לכך היא אולי שהמטפלת לא דוברת את השפה של אימא וכאשר היא מדבר בשפתה עם החברות שאיתן היא נפגשת במהלך הטיולים שלהן זה מרגיז את אימא מאוד כי היא לא מבינה על מה מדברים והולכת לאיבוד. הבעיה הנוספת היא שאמא לא זוכה לגירויים מילוליים והן מבלות את מרבית היום בשתיקה מוחלטת. אני כרגע עומדת בפני מספר ברירות: 1. להחליף את המטפלת במישהי שכן דוברת את השפה של אימא ולראות האם זה יביא לשיפור במצב (בתוספת כדורי הרגעה). 2. להתחיל לשקול את אופציית המוסד הסיעודי - ובמקרה זה אשמח לשמוע בעד ונגד של משפחות שהתנסו במקום שכזה וכן אל מי עליי לפנות בעניין זה (בגלל מצבנו הכלכלי לא נראה לי שמוסד פרטי הוא אופציה). מודה לכם על הסבלנות ועל כל עצה טובה!
שלום לכם שם. נכנסתי לראשונה לפורום, התחלתי לקרוא מעט את מה שנכתב לפניי, ויש כל כך הרבה. מקווה שמה שאני אכתוב לא יהיה ארוך או מייגע מדי. אני בת לחולת אלצהיימר. אמא אובחנה לפני כ-13 שנים. ב-10 השנים האחרונות היא מתגוררת איתי. עד לפני כחצי שנה המצב היה עדיין נסבל: הייתה לה מטפלת ל-8 שעות ביום, 5 ימים בשבוע (3 שעות מביטוח לאומי, 2 מקרן השואה והשאר השלמנו מכיסנו) - בשאר הזמן אני טיפלתי בה. לפני כחצי שנה חלה התדרדרות משמעותית במצב: כבר לא ניתן להשאירה לבד ולו לדקה אחת-מה שקודם היה אפשרי. כיום יש לה מטפלת זרה ל-12 שעות ביום (כי דירתנו קטנה ולא ניתן להלין בה אדם נוסף) ובשאר הזמן אני רתוקה לבית כדי להיות איתה. היא הפכה להיות אלימה פיזית ומילולית-בעיקר כלפי המטפלת הזרה החדשה אבל כשהיא כבר נכנסת למצב הרוח הזה אז היא אלימה גם כלפיי. כדורי ההרגעה לא ממש מרגיעים אותה. יש בבית תינוק בן 3 שכמובן מרגיז אותה מאוד כשהוא מרעיש ומשחק וגם הצעקות שלה לא עושות לו טוב במיוחד. גם בלילות אין מנוחה - היא קמה מספר פעמים במהלך הלילה (לפעמים גם 10 פעמים במהלך הלילה-לשירותים או סתם לשוטט) כך שאני לא ישנתי לילה מלא כבר מספר שנים. העזרה היחידה שיש לי מאחותי בטיפול באימא היא שהיא לוקחת אותה אליה לסופ"ש פעם בשבועיים (מיום ו' אחה"צ עד מוצאי שבת) - וגם זה אחרי שהתעקשתי. שאר הטיפול על היביטיו השונים נופל רק עליי. כיום אחותי רומזת לי שהיא עייפה מהסידור הזה ושכדאי להתחיל לחפש לה מסגרת סיעודית כי אין בכוונתה להמשיך לקחת את אימא אליה. ההחלטה קשה מאוד-מצד אחד אני חוששת שמעבר למוסד ישפיע עליה לרעה-הרי יש עדיין רגעים בהם היא רגועה, מכירה את סביבתה ומזהה אותי, מגיבה יפה לשירים ואפילו שרה אותם. ההחלטה הראשונית שלי הייתה שהיא לא עוברת לשום מוסד כל עוד היא מזהה אותי או צוחקת מבדיחות (מין מבחן כזה לאמוד את חומרת מצבה) מצד שני אם אחותי תסרב לקחת אותה אליה ולו אחת לשבועיים אני לא יודעת כמה זמן אחזיק מעמד (אני פשוט כבר מאוד עייפה פיזית ונפשית) שלא לדבר על זה שבני הקטן נראה גם הוא סובל מהמצב. הוא חולה ללא הרף מאז החל ללכת למעון בספטמבר 2005 ואני נשארת איתו בבית, כך שגם בעבודה מתחילים לרמוז לי שאולי הגזמתי עם מספר ימי המחלה שאני לוקחת. אני בעצם אם חד הורית עם 2 תינוקות חולים בבית (אחד בן 3 ואחת בת 79), ללא עזרה פיזית בטיפול בהם (מרגע שהמטפלת של אימא הולכת אני נשארת עם שניהם לבד) או עזרה כלכלית ממשית ממישהו מה שיעזור לי לשכור עזרה נוספת (אפילו בייביסיטר אני לא יכולה לקחת כדי לצאת לאנשהו כי אני צריכה 2!-אחת לילד ואחת לאימא כי יש להם בערב צרכים מנוגדים:כשהוא רוצה ללכת לישון היא מתחילה לשוטט ולהרעיש) ואני מתחילה להרגיש שאני פשוט טובעת תחת המעמסה של המצב. למרות שתוספת השעות בזכות המטפלת החדשה עוזרת מאוד! אמא לא מגיבה כלפיה בחיוב. אני לא יודעת האם זה בגלל ההחמרה במחלה או אולי היה לה שבץ קטן, אבל היא מתפרצת על המטפלת פיזית ומילולית, אפילו ברחוב, והמטפלת מקבלת את זה מאוד קשה ואני נאלצת להרגיע את שתיהן. יש לי חשד שהסיבה לכך היא אולי שהמטפלת לא דוברת את השפה של אימא וכאשר היא מדבר בשפתה עם החברות שאיתן היא נפגשת במהלך הטיולים שלהן זה מרגיז את אימא מאוד כי היא לא מבינה על מה מדברים והולכת לאיבוד. הבעיה הנוספת היא שאמא לא זוכה לגירויים מילוליים והן מבלות את מרבית היום בשתיקה מוחלטת. אני כרגע עומדת בפני מספר ברירות: 1. להחליף את המטפלת במישהי שכן דוברת את השפה של אימא ולראות האם זה יביא לשיפור במצב (בתוספת כדורי הרגעה). 2. להתחיל לשקול את אופציית המוסד הסיעודי - ובמקרה זה אשמח לשמוע בעד ונגד של משפחות שהתנסו במקום שכזה וכן אל מי עליי לפנות בעניין זה (בגלל מצבנו הכלכלי לא נראה לי שמוסד פרטי הוא אופציה). מודה לכם על הסבלנות ועל כל עצה טובה!