אשמח לעצה
ערב טוב, אני חדשה לגמרי בפורום, ראיתי שהעליתם נושאים מעניינים מאוד, אני לא יודעת אם זהו המקום הנכון, אך בכל זאת אני מבקשת לשתף אתכם בבעיה קטנה ביחסיי עם אמי (אני מצטערת על המגילה הארוכה והחופרת).
אני בת 23, הוריי נשואים ואני הבכורה מבין ארבעה ילדים.
מגיל צעיר מאוד (7-8) יחסיי עם אמי היו די עכורים - יש לי אחות צעירה ממני בשנה ותמיד הייתה מורגשת אפליה לטובתה בבית. לא זו אף זו, העלבונות התגברו עם השנים, בייחוד כשגדלתי ובגרתי - הייתה מטיחה בי שאני לא רצויה, לא אהובה, לא שווה כלום ועוד ועוד. כשניסיתי לדבר איתה או להסביר ויכוחים עם אחותי שלא אני התחלתי בהם (שהייתה מנצלת את ההזדמנות וגם היא מצטרפת ל'חגיגה'), אז אמא שלי הייתה מתחילה לשיר, כדי לא לשמוע אותי וכדי לא לתת ביטוי לדברים שאני רוצה לומר. וכך זה המשיך עד שהגיעו התקופות שבהן, בעקבות העובדה שהייתי קרובה להישבר, החלטתי לעזוב את הבית עד אשר "יירגעו הרוחות" ואז לחזור. בגיל 17 עברתי לגור עם סבי וסבתי לחודש ימים, עם סיום בית הספר נסעתי לעבוד בדרום הארץ מס' חודשים וגם בעת שירותי הצבאי הזדמן לי להתגורר בבית החייל מס' חודשים נוספים (כאשר גם בצבא הבינו שאין מנוס). היו גם תקופות רבות שאמי ואני לא דיברנו למשך כמה חודשים על אף שאנחנו גרות באותו בית ולי לא הייתה האפשרות לשכור דירה בשל השכירויות הגבוהות.
במרוצת השנים נולדו לי שני אחים נוספים, כאשר בכל פעם שהייתה מריבה בבית ביני לבינה, היא הייתה מסיתה את אחיי לא לדבר איתי ולעשות עליי מעין "חרם" בבית, כך עד היום - אני לא יודעת אם ההגדרה המתאימה היא "התעללות נפשית", אבל אחיי קצת גדלו ועדיין נתונים להשפעתה.אתן דוגמא - כשהייתי קטנה חיכיתי ליום שאחגוג יום הולדת 16, זה תמיד היה נראה לי בסרטים כמו היום הכי מיוחד שיש, באותו בוקר התעוררתי ופשוט כולם (חוץ מאבא) התעלמו ממני, שלושת האחים שלי ואמא, וכמו שאני זוכרת את זה עד היום, זה היה פשוט מעליב, משפיל, אז היה לי צורך עז באהבה ותשומת לב ולא כל כך קיבלתי את זה, למשל, כולם אוהבים עוגת יום הולדת, גם בגיל 16, גם בגיל 23 וגם בגיל 30, ואפילו עוגת יום הולדת לא הייתה לי. אותו יום עורר אותי להבין שעם כל הכבוד למשפחה, אם אין אני לי מי לי. הדבר היחיד שניחם אותי היה שבאותה תקופה היה לי חבר שקצת שיפר את מצב רוחי העגום (מאז אותו יום הולדת זו ה"מוסיקה" בכל שנה - שבועיים לפני יום הולדתי לריב איתי ולא לדבר איתי, כך כשמגיע יום ההולדת עצמו זה לא מפתיע אף אחד שפוסחים על יום ההולדת שלי), אלה הדברים הקטנים שיכולים להטריף. אם אתם שואלים איפה האבא, אז הוא נקרע בין שתינו, חוץ מלנסות לפייס בינינו כל הזמן ולקיים שיחות עם כל אחת בנפרד, אין לו כל כך הרבה מה לעשות, מפני שהיא רעה מאוד, וגם לי לפעמים לא חסר, אבל כשהורה מקלל ילד, בייחוד כשזה ללא סיבה, זה נורא. ועד היום יש את העקיצות וההשפלות, כשאני עוברת בבית היא מסננת "חולת נפש", "זבל" ועוד כל מיני כינויים. אני כבר בגיל שחברותיי התחתנו ולחלקן אף נולדו ילדים, אז העקיצה השנה היא "מי יקח אותך", "מי יתחתן איתך", "רק עם זבל את מסתובבת" ועוד ועוד. לי אין הרבה חופש ביטוי בבית, אם אני רוצה לבשל משהו היא מתנגדת (ואחר כך צוחקת בבית שאני לא יודעת להכין כלום, למרות שאני יודעת להכין הרבה מאוד), אז איך אני אלמד? ולמה בחורה בת 23 לא יכולה לבשל בבית שלה? מישהו שמע פעם או חווה על בשרו דברים כמו שציינתי? אני לא יודעת איך זה נקרא אבל ממש רע לי. כואב לי לסיים מוקדם את העבודה כי אין לי מה לעשות בבית בשעות אחה"צ (כמה אפשר להסתובב בחברות ובקניונים ולרדת כמה תחנות לפני באוטובוס כדי להרוויח עוד זמן), כואב לי שאני מגיעה הביתה ואני במשך שנים אוכלת בחדר כי לא כיף לי לשבת ולאכול בפינת האוכל או בסלון (האמת שהתרגלתי וכיף לי. פעם הייתי מרחמת על עצמי, היום זה עבר לי ואני לא כל כך מתרגשת מהדברים האלה כמו פעם), כואב לי בכלל לכתוב את כל ההודעה הזו.
אני מתנצלת מתנצלת מתנצלת על המגילה הארוכה, אני מקווה שלמישהו יש תשובה בשבילי מה זה הדבר הזה והאם מישהו שמע על התופעות האלה או חווה אותן? ואם כן איזה פיתרון יש לכל המצב הזה?
תודה לכולם
ערב טוב, אני חדשה לגמרי בפורום, ראיתי שהעליתם נושאים מעניינים מאוד, אני לא יודעת אם זהו המקום הנכון, אך בכל זאת אני מבקשת לשתף אתכם בבעיה קטנה ביחסיי עם אמי (אני מצטערת על המגילה הארוכה והחופרת).
אני בת 23, הוריי נשואים ואני הבכורה מבין ארבעה ילדים.
מגיל צעיר מאוד (7-8) יחסיי עם אמי היו די עכורים - יש לי אחות צעירה ממני בשנה ותמיד הייתה מורגשת אפליה לטובתה בבית. לא זו אף זו, העלבונות התגברו עם השנים, בייחוד כשגדלתי ובגרתי - הייתה מטיחה בי שאני לא רצויה, לא אהובה, לא שווה כלום ועוד ועוד. כשניסיתי לדבר איתה או להסביר ויכוחים עם אחותי שלא אני התחלתי בהם (שהייתה מנצלת את ההזדמנות וגם היא מצטרפת ל'חגיגה'), אז אמא שלי הייתה מתחילה לשיר, כדי לא לשמוע אותי וכדי לא לתת ביטוי לדברים שאני רוצה לומר. וכך זה המשיך עד שהגיעו התקופות שבהן, בעקבות העובדה שהייתי קרובה להישבר, החלטתי לעזוב את הבית עד אשר "יירגעו הרוחות" ואז לחזור. בגיל 17 עברתי לגור עם סבי וסבתי לחודש ימים, עם סיום בית הספר נסעתי לעבוד בדרום הארץ מס' חודשים וגם בעת שירותי הצבאי הזדמן לי להתגורר בבית החייל מס' חודשים נוספים (כאשר גם בצבא הבינו שאין מנוס). היו גם תקופות רבות שאמי ואני לא דיברנו למשך כמה חודשים על אף שאנחנו גרות באותו בית ולי לא הייתה האפשרות לשכור דירה בשל השכירויות הגבוהות.
במרוצת השנים נולדו לי שני אחים נוספים, כאשר בכל פעם שהייתה מריבה בבית ביני לבינה, היא הייתה מסיתה את אחיי לא לדבר איתי ולעשות עליי מעין "חרם" בבית, כך עד היום - אני לא יודעת אם ההגדרה המתאימה היא "התעללות נפשית", אבל אחיי קצת גדלו ועדיין נתונים להשפעתה.אתן דוגמא - כשהייתי קטנה חיכיתי ליום שאחגוג יום הולדת 16, זה תמיד היה נראה לי בסרטים כמו היום הכי מיוחד שיש, באותו בוקר התעוררתי ופשוט כולם (חוץ מאבא) התעלמו ממני, שלושת האחים שלי ואמא, וכמו שאני זוכרת את זה עד היום, זה היה פשוט מעליב, משפיל, אז היה לי צורך עז באהבה ותשומת לב ולא כל כך קיבלתי את זה, למשל, כולם אוהבים עוגת יום הולדת, גם בגיל 16, גם בגיל 23 וגם בגיל 30, ואפילו עוגת יום הולדת לא הייתה לי. אותו יום עורר אותי להבין שעם כל הכבוד למשפחה, אם אין אני לי מי לי. הדבר היחיד שניחם אותי היה שבאותה תקופה היה לי חבר שקצת שיפר את מצב רוחי העגום (מאז אותו יום הולדת זו ה"מוסיקה" בכל שנה - שבועיים לפני יום הולדתי לריב איתי ולא לדבר איתי, כך כשמגיע יום ההולדת עצמו זה לא מפתיע אף אחד שפוסחים על יום ההולדת שלי), אלה הדברים הקטנים שיכולים להטריף. אם אתם שואלים איפה האבא, אז הוא נקרע בין שתינו, חוץ מלנסות לפייס בינינו כל הזמן ולקיים שיחות עם כל אחת בנפרד, אין לו כל כך הרבה מה לעשות, מפני שהיא רעה מאוד, וגם לי לפעמים לא חסר, אבל כשהורה מקלל ילד, בייחוד כשזה ללא סיבה, זה נורא. ועד היום יש את העקיצות וההשפלות, כשאני עוברת בבית היא מסננת "חולת נפש", "זבל" ועוד כל מיני כינויים. אני כבר בגיל שחברותיי התחתנו ולחלקן אף נולדו ילדים, אז העקיצה השנה היא "מי יקח אותך", "מי יתחתן איתך", "רק עם זבל את מסתובבת" ועוד ועוד. לי אין הרבה חופש ביטוי בבית, אם אני רוצה לבשל משהו היא מתנגדת (ואחר כך צוחקת בבית שאני לא יודעת להכין כלום, למרות שאני יודעת להכין הרבה מאוד), אז איך אני אלמד? ולמה בחורה בת 23 לא יכולה לבשל בבית שלה? מישהו שמע פעם או חווה על בשרו דברים כמו שציינתי? אני לא יודעת איך זה נקרא אבל ממש רע לי. כואב לי לסיים מוקדם את העבודה כי אין לי מה לעשות בבית בשעות אחה"צ (כמה אפשר להסתובב בחברות ובקניונים ולרדת כמה תחנות לפני באוטובוס כדי להרוויח עוד זמן), כואב לי שאני מגיעה הביתה ואני במשך שנים אוכלת בחדר כי לא כיף לי לשבת ולאכול בפינת האוכל או בסלון (האמת שהתרגלתי וכיף לי. פעם הייתי מרחמת על עצמי, היום זה עבר לי ואני לא כל כך מתרגשת מהדברים האלה כמו פעם), כואב לי בכלל לכתוב את כל ההודעה הזו.
אני מתנצלת מתנצלת מתנצלת על המגילה הארוכה, אני מקווה שלמישהו יש תשובה בשבילי מה זה הדבר הזה והאם מישהו שמע על התופעות האלה או חווה אותן? ואם כן איזה פיתרון יש לכל המצב הזה?
תודה לכולם
