אשמח לקבל ביקורת לגביי סיפור שכתבתי..
גם ברמת הנושא והעניין אבל בעיקר בקשר לכתיבה עצמה.. תודה מראש
http://www.mekusharim.co.il/News/ViewArticle.aspx?ArticleID=141428 והנה למי שלא יכול להכנס: הכל התחיל בפסטיבל ההוא, שנטי-בנטי עלאק שיש כל שנה. בכלל, אין דבר כזה שנטי-בנטי בארץ שלנו. הפסטיבל הזה מלא באנשים בשרוואלים, ששותים צ'אי, פותחים בקפה, עושים יוגה ו.. מייצרים כמויות אדירות של זבל. לפעמים נדמה שאם מישהו ישאר באותו מקום בפסטיבל הזה במשך יותר מכמה שעות הוא כנראה יקבור את עצמו בשלב מסויים בתוך ים של פחיות שימורים, ואז נראה אותו פותח את הצ'אקרות, המניאק. אנשים הולכים לים לא רק לשחות, אלא גם בשביל להרגע, לנוח. רק בארץ אתה מפתח יכולת לנוח תוך כדי שכדורי מטקות פוגעים לך בראש, או יותר גרוע- מטקה של ילדה בת 6, שאבא שלה מנסה ממש עכשיו ובמרחק 5 מטרים ממך ללמד אותה לשחק מטקות. אז מה אם היא פוזלת, וקשר העין-יד שלה הוא ברמה שהיא לא מצליחה לשתות מכוס בלי לשפוך על עצמה? אז קצת סובלנות, חביבי, האבא אומר לי. נראה את האבא הזה הולך שבוע עם חצי מוח בחוץ, ושכל בנאדם שני שואל אותו אם הוא התחפש לאי.טי. פעם אפילו נסעתי לסיני כדי לנסות להרגע קצת. אמרו לי ששם גם אם אתה לא רוצה- אתה חייב להרגע. מה כבר יש שם? חול וסמים. אז האמת היא שבארבעת השעות הראשונות שלי שם הכל היה טוב ויפה, אבל אז בא איזה ישראלי והחליט שהוא משגע אותנו לקנות גמל במחיר מחירון של 500 שקל. לא הבנתי כל כך למה אני צריך גמל וממתי יש לו מחיר מחירון, אבל בכל אופן לא ויתרתי ואחרי שעתיים הוא מצא לו כבר פרייאר אחר, רק שאז, הגיעו 15 חבר'ה עם גיטרה, חליל, מפוחית וקלרינט, חילקו שירונים לכל החוף, והבנתי ששנטי-בנטי זה לא שם. שלא תבינו לא נכון, באופן כללי אפשר להגיד שאני בנאדם רגוע, אבל הכל יחסי, כן? ומה זה בכלל המושג המתנשא הזה, "שנטי-בנטי"? תמיד כשאומרים לי אותו אני נוטה אוטומטית לזלזל במושג השנטי. ואני באמת בעד, אבל איפה זה שנטי, איפה? אז החלטתי שאני לא הולך יותר לפסטיבלים האלה. אבל אז בא חבר שלי, אסי, טיפוס שחרחר שמתנשא לגובה 1.92, עם חיוך חצי פיתה מהסוג שלפעמים מדביק אותך ולפעמים נוטע בך מן יצר בלתי נשלט להדביק לו סטירה. אסי ואני הכרנו במן קורס רפואה שאליו נשלחנו מהבית ספר בכיתה ח'. הקורס היה מטופש מאוד, לא מעניין, וקצר מכדי שאשכרה נלמד בו משהו. החלק המאתגר בקורס הזה היה לנתח תרנגול הודו. מת, כמובן, מאלה שקונים בסופר. אני דווקא הייתי בין המנתחים המצטיינים, בעיקר כשרוב הקורס כלל בנות מפונקות שנגעלו לתקוע בעוף שיפודים. אסי, לעומת זאת, ניסה לשדל את המדריך להביא את כל הקורס אליו הביתה, יחד עם העופות האומללים, ולעשות על האש. "תאמין לי", הוא אמר למרצה ושם לו יד על הכתף במן סחבקיות מאולצת של ילד בכיתה ח', "ככה כולם יזכרו את הקורס הזה לטובה". המרצה, סטודנט שנה א' לרפואה, שהיה כבר אז נמוך מאסי לפחות בראש, התחיל לפתוח את הפה כדי להשיב לאסי, רק שאז אסי דפק את החיוך החצי פיתה שלו, ולמרבה הפלא המרצה פשוט אמר "טוב". אסי אמר לי שכבר מזמן (שזה אומר בפסטיבל האחרון, לפי לקסיקון אסי השלם) "אנשים לא הולכים לפסטיבלים האלה בשביל שנטי-בנטי. זה רק כיסוי, כדי שהכוסיות יבואו", הוא הסביר, "אם לא היו שרוואלים, קוראת בקלפים, קוראת בכף היד, קוראת בקפה, בחומוס, בטחינה, בחצילים- למה שבנות היו מגיעות לשם?". הוא כנראה ממש בידר את עצמו, כי הוא התחיל לצחקק וניסה להמשיך לדבר תוך כדי, ככה שהמילים שלו נשמעו לפתע כמו יללות מוזרות, "יש שם מגדת עתידות שפותחת להן את העתיד, ואנחנו בינתיים פותחים אותן!". אין ספק, אסי היה גאון מטאפורי. למען האמת, גם כושר השכנוע שלו אף פעם לא היה מזהיר, והסתכם לרוב במילים: "נו, אל תהיה זין", או אם היה לו חשק לגוון "נו, תהיה גבר", אבל אני הייתי במצב עגום מבחינה רומנטית (יותר נכון- לא שכבתי עם מישהי כבר שנה וחצי)(יותר נכון- הייתי בתול נואש), אז הגעתי למסקנה ששנטי-בנטי- זה מה שאני צריך.
גם ברמת הנושא והעניין אבל בעיקר בקשר לכתיבה עצמה.. תודה מראש
