אשמח לקבל עצה

חדשה39

New member
הי...

תודה! זה כ"כ מרגש אותי שמבינים אותי. כשכשאני אומרת שהביקור מגעיל ודוחה אותי, יש מי שמבין, כי לפעמים אני מרגישה כ"כ לא בסדר ולא נורמאלית שזה מה שאני מרגישה. מה גם שיש לי עוד אחים ואחיות שממשיכים לבוא ומאד כועסים על כך שאני פחות ופחות שם ואיתם. לגבי שיחה איתם- זה משהו שקשה לי מאד מאד לעשות- לשבת ולהגיד להם בפנים מה שאני מרגישה. בעבר היו כמה נסיונות של שיחות, אמנם בטלפון...אך התגובות שלהם יו מאד מאד קשות - תגובות שגררו ניתוק הקשר לכמה חודשים ארוכים, התעלמות ממני ומילדי בעת ביקרו משפחתי, אמירות כועסות וכו'. מה גם שאני יודעת שאותם לא אוכל לשנות, אולי רק לגרום להם להתאפק כשאני נמצאת, היתה תקופה שהיתה השתדלות. התקופה הסתיימה מזמן. העניין הוא, שגם באותה תקופה לא היה לי טוב להגיע (אך היה נסבל יותר). התגובות שלהם מאד מזלזלות ואני חוששת שדווקא הכינות והפתיחות ישאירו אותי במקום יותר פגוע.
 
שוב שלום לך

בניגוד לתגובה של בובה, אני ממליצה לך שלא לשגות באשליות. די הפליאה אותי התגובה של בובה שיודעת מהי אלימות אבל עדיין ממליצה לך לא לנתק את הקשר עם ההורים המתעללים. אבל במחשבה שנייה זה די מזכיר את התגובות של אבא שלי, שלמרות שגם הוא סובל מהאלימות של אמא שלי הוא עדיין חי בהכחשה ושוגה באשליות שאולי פעם הכל יהיה טוב ושבעצם כבר עכשיו הכל בסדר ויש לנו משפחה ומה זה כבר קללות והשפלות וטרור העיקר לשמור על איחוד המשפחה למען נגיע לאחווה ושלום במהרה בימינו.... אני אומרת לך, תקשיבי לתחושות הפנימיות שלך, אם את מרגישה רע כשאת נמצאת שם יש לכך סיבה ולא פחות מכך סובלים הילדים שלך שנחשפים לאלימות הזאת. כפי שכתבת, את לא יכולה לשנות אותם, אנשים אלימים ברוב רובם של המקרים אינם משתנים. בטח שאי אפשר לשנות את המצב על ידי שיחה. שיחה עם אדם אלים תוביל רק ליותר אלימות, האשמות ופגיעה. השינוי אפשרי רק כאשר האדם האלים יודע שהבעיה היא אצלו והוא באמת ובתמים רוצה להשתנות. גם אחותי הקטנה שאותה אני מאוד אוהבת ממשיכה לנסות לשכנע אותי לבוא ואילו אותי מרגיז, (עם כל האהבה שלי אליה) שגם היא מעדיפה להכחיש ובכך גם פוגעת בעצמה כי היא ממשיכה לחיות בבית האלים. כשנמצאים בתוך המערכת הזאת אולי קשה לראות את המומים, את החולי. הם פשוט חיים את זה, לא מכירים משהו אחר ואולי זה מה שגורם לאשליה הזאת שזאת משפחה וכו'. זה לא בהכרח אומר שהם צודקים. לגבי מה ששאלת אותי בתגובה הקודמת, אז שוב, לא קל לי עם ההחלטות האלה וכן זה כואב שאני מחליטה שלא ללכת אליהם, באופן מוזר ביותר כואב לי אפילו על אמא שלי כי סה"כ היא איבדה בת בדיוק כמו שאני איבדתי אמא. וזה כואב גם כי סה"כ באמת הייתי רוצה שתהיה לי אמא. אבל אני גם מציאותית. והמציאות היא שהאלימות לא תסתיים, בינתיים היא רק הולכת וגוברת עם השנים, והמציאות היא גם שאין לי אמא, עם כל הכאב שבכך. ושאם אני רוצה לחיות חיים בריאים ואם אני רוצה להתפתח בזכות עצמי, אז להיות בבית אלים זאת לא הדרך. למען השלמות הנפשית שלי אני בוחרת להתרחק מאלימות גם אם לכאורה אני כאילו עוזבת "משפחה"... שוב חג שמח ושנה טובה של התפתחות אישית, של עצמאות והתפכחות.
 

חדשה39

New member
אשמח לקבל עצה

שלום לכולם, אשמח לקבל עצה. אני נשואה באושר ויש לי ילדים. כילדה, גדלתי בבית עם אווירה של פחד וטרור. אבי היה, ועודנו, אלים, ואמי - על מנת לא להפסיד אותו, תמכה בו. היום, לאחר טיפולים שעברתי, יותר ויותר אני מרגישה שקשה לי להיות שם- הזכרונות, האנרגיות הקשות, חילופי הדברים הלא נעימים, עוקצנות, מרירות, כעס, קללות שמתעופפות. אני לא נמצאת בסכנה כשאני שם- לא סכנה פיזית, אך קשה לי להיות שם, ואני לא אוהבת את הרעיון שילדי נחשפים לסביבה שכזו. יותר ויותר אני מרגישה שאני לא רוצה אותם בחיים שלי. שטוב לי יותר בלעדיהם. היה לי קל יותר לו היה קורה להם משהו ואז היתה נכפית עלי מציאות בלעדיהם. אך זה לא קורה... הדרך היחידה לא לפגוש אותם (למשל בחגים ושבתות) היא ע"י שקרים. אני מוצאת את עצמי ממציאה סיפורים למה אני לא מגיעה וכו', וקשה לי עם זה. בצד הרצון העז לנתק את הקשר, יש בי חשש גדול כ"כ- שמא "אענש" על זה (נגד כבד את אביך ואת אמך...), ילדי יגדלו ללא סבא וסבתא, הורי ייפגעו (וכן ברמת ההגיון ברור לי שגם הם פגעו, ואפילו יותר). אני מרגישה יותר ויותר בתסבוכת, וקשה לי להסביר את עצמי לאנשים שלא חוו את שאני חוויתי. אולי כאן יש מישהו שיכול להבין ולסייע? תודה ושנה טובה
 

חדשה39

New member
הי נטע

תודה. אני מניחה שאין פה תשובה אחת. זה לא שחור ולבן. אני לא רוצה לנתק (אלא אם כן זה מגיע מהצד השני, ואז המצפון יותר שקט), אני גם לא רוצה להיות שם הרבה. צריכה פשוט לחיות ולראות...
 
שלום לך

אני עונה לך ממקום של מי ש"הייתה שם". גם אני שורדת התעללות מצד אימי כשבתוך כך היה גם אבא שלי שבפסיביות שלו בעצם היה שותף להתעללות, כלומר מכיוון שהיא שלטה גם בו, הוא בעצם לא עשה שום דבר כדי לעצור את ההתעללות שלה בי. אני היום לא נשואה אך כבר לא חיה עם ההורים קרוב ל-9 שנים. בשנים הראשונות, אחרי שיצאתי מהבית לפעמים עוד הלכתי אליהם ובהרבה מקרים הצטערתי על הרגע שהלכתי. אחר כך הפחתתי את הביקורים שלי יותר ויותר, כולל בחגים והיום אני משתדלת לא להגיע לשם בכלל. גם אם אין אלימות פיזית, אווירה של טרור מזיקה, נקודה. אף אחד לא צריך להמצא במקום כזה, בטח שלא ילדים. וגם לי זה לא קל כי אבא שלי חי בהכחשה, מעדיף להתעלם מהטרור שקורה בבית או שחושב שזה בסך הכל לא נורא כל כך למרות שכל פעם מחדש, כשהוא ואחותי הקטנה באים לבקר אותי אני שומעת עוד סיפורים מסמרי שיער על מעלליה של "אמא" שלי, ולמרות זאת כל פעם ובמיוחד בחגים הוא מנסה לשכנע אותי לבוא אליהם ואני מסרבת, למרות שזה כואב גם לי. זה לא שאני לבד בחגים, יש לי איפה להיות אבל קיים גם הכאב על כך שבעצם אין לי משפחה, שלמרות שיש לי הורים אני יתומה. לאחרונה אני יותר ויותר מבינה שגם אבא שלי שותף להתעללות הזאת, בהכחשה שלו ובזה שעדיין הוא מצפה ממני להיות איתה בקשר למרות שהוא אמור היה לראות כל השנים איזה נזקים היא גרמה לי. ועם כל הכאב שבזה, אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון בזה שאני בוחרת שלא להיות שם. אני לא משקרת לאבא שלי, אני אומרת לו כל פעם מחדש את האמת, שאני לא מתכוונת להגיע אליהם בחג. אם היה לי קצת יותר אומץ הייתי מוסיפה ואומרת לו שזה שהוא חי בהכחשה זאת בעיה שלו, אני לא צריכה לסבול מזה. בסופו של דבר מה שאני אומרת הוא שהדבר הבריא ביותר הוא להתרחק מכל מקום שיש בו אלימות, לא רק למענך אלא גם למען הילדים. ילדים לא צריכים להיחשף לאלימות. גם אם זה לא מגיע לפגיעה פיזית או חלילה לרצח זה מזיק. לא תהיה על זה כותרת בעיתון כי זה לא מספיק מזעזע ולכן לא מספיק "מוכר" אבל אלימות היא אלימות היא אלימות והיא מזיקה, בכל הרבדים.
 

חדשה39

New member
נטע..

את לא יודעת כמה חשוב לי מה שכתבת. את יודעת על מה אני מדברת. התשובה שלך העלתה דמעות. זה בדיוק מה שקורה לי- כל פעם שאני הולכת , אני מצטערת על זה. כשאת לא הולכת- את לא מרגישה שאת פוגעת בהורים שלך? שאת מתנהגת כמישהי שאין לה ערכי משפחה?
 
דברים שלי אליך

התרגשתי לקרוא את דבריך הכנים והכואבים. אני יכולה מאד להבין את ההתלבטות שלך. קשה לבחור בין אפשרויות שלכל אחת המחירים שלה (והרווחים שלה). אנשים שונים יבחרו דרכים שונות להתמודדות עם אותו מצב. אין דרך אחת שהיא היא הדרך הטובה והנכונה והדבר בא לידי ביטוי גם בדברים שנכתבו אליך כאן. ובכל זאת אני רוצה להדגיש כמה נקודות: - באופן כללי, אני חושבת שנכון לאדם להתרחק ממקומות שיש בהם אלימות. זאת בחירה שלך עבור עצמך ועבור הילדים שלך. - הילדים שלך שומעים, רואים, מרגישים - גם את סבא וסבתא וגם אותך. אני לא יודעת בני כמה הם, אבל קשה להסתיר מילדים דברים. גם אם הם לא מדברים על כך. לעתים קרובות, כשילדים לא מדברים, שואלים, מתייחסים- זה לא כי הם לא חווים, אלא כי הם מקבלים מסר, ישיר או עקיף, שיש דברים שלא מדברים עליהם. - אמירות ישירות, ברורות - יש בהם קושי במיידי, אך לרוב, עושים סדר ומקלים בטווח הארוך יותר. - כמעט בלתי אפשרי לכבד אנשים שלא מכבדים את עצמם. - האחריות היא שלך. כיוון שההורים לא ישתנו,כנראה, מה שיכול להשתנות זאת התגובה שלך למה שקורה. אני מאחלת לך שתמצאי בעצמך את התבונה והכוחות לעשות את הדבר הנכון בשבילך.
 

חדשה39

New member
הי, ותודה

אני יודעת שהם לא ישתנו, ואני לא מתיימרת או מנסה לעשות שינוי כלשהו. אני כל הזמן בתהיות עם עצמי- מה נכון לעשות? את חושבת שזה נכון לא להגיע לשם, אולי לא לנתק לחלוטין אבל בהחלט להמעיט הגעות- גם במחיר שהם נפגעים ולא מבינים?
 

חדשה39

New member
עוד שאלה

כשאת אומרת לשנות את התגובה את מתכוונת- להיות שם ולא להילחץ וכו', ולדבר על זה עם הילדים, או לשנות את התגובה- לא להגיע לשם ולמזער את החשיפה לאווירה הלא נעימה (גם לי וגם לילדים). אני כ"כ לא יודעת מה לעשות. הנה עבר חג שבו לא הייתי, המצאתי שקרים והחלטתי שדי עם השקרים. יותר מידי אנרגיה אני מוציאה על הסתרות והסתתרויות. והנה מגיע סופשבוע, וכ"כ לא מתאים לי להיות שם- אבל החשש שהם ייפגעו, שהם יעשו משהו רע. מצד שני אני לא אומרת שלעולם לא אגיע יותר- אלא עכשיו לא מתאים לי. בקיצור...אני דיי מיואשת
 
להיות או לא להיות?

אני בדיעה, שגם אם לא הולכים להורים, ההורים נמצאים בתוכינו..... ולא, לא צריך להחשף למשהו שמעורר בנו כל כך הרבה רגשות קשים, ובודאי שלא לחשוף לכך את ילדינו. אבל... אבל.... זה בכל זאת אבא ואמא שלנו..... אז מה לעשות? פשוט - להתחיל לשדר על ערוץ אחר. זה קשה, וזה דורש תירגול מסוג חדש, אבל עם הזמן רואים תוצאות. השקרים רק מעיקים עליך, אני מציעה לך לנקוט עמדה מסוג שונה. יש לי חברה שכל כך הרבה קש אכלה בבית, בעוד שאחותה שנשואה למיליונר באה מתי שהיא רוצה והלכה מתי שהיא רוצה, ואת זה כולם קיבלו באהבה. אז את פשוט צריכה לשחק אותה, תתחילי לשדר להם סוג אחר של יחסים ושל ביקורים. לא לבוא לביקורי "רביצה" ממושכים, אולי אפשר להפגש במקום נטראלי, מסעדה, חוף-הים, ולא להמון זמן. לא חייבים לשבת שמונה שעות בסעודת חג ולאכול את הלב. אפשר להזמין את אמא ליום כיף בקניון עם הנכדים בלי אבא, רק אנחנו הנשים. לא לסוע לסוף-שבוע, למה לך? מה רע בפגישות קצרות יותר? יש לי קרובת משפחה איומה וביקורתית, כיום היא לא מזיזה לי אבל בשנים עברו, כשהגיע תורי, וכבר לא יכולתי להתחמק, הזמנתי אותה ואת בעלה.... אבל..... הזמנתי גם את החברה הכי טובה שלי ואת בעלה, כדי לא להיות לבד במערכה, ובאמת ליד חברתי היא סתמה את הפה (באוכל). תהיי יצירתית, אל תפגעי בהם אבל אם את סבורה שדיבורים איתם לא יועילו, אל תתני להם לפגוע בך ובטח לא בילדיך. זה קשה, זה שינוי הרגלים, וזה תמיד ללכת בין הטיפות, אבל תתחילי.... בהצלחה!!
 

חדשה39

New member
הי..

אני משתגעת מהלחץ שאני נמצאת בו. ואני חושבת שזה באמת מה שאני צריכה לעשות. לבוא רק כשמממש ממש בא לי או מתאים לי ולזמן קצר. בלי ביקורי "לא נעים לי", או "מפחדת מהתגובה". יש לי הרגשה שכשאגיע במינון הנכון לי התגובות מצד המשפחה- הורים ואחים יהיו קשות ולא מקבלות. זה מנסיון עבר... כנראה שאם זה יקרה, זה יהיה סימן להוריד עוד יותר הילוך...לא יודעת...מקווה...מנסה לשכנע את עצמי
 
המשך

אני חושבת שלרובנו קשה להפרד מאיזה פנטזיה שיש לנו לגבי הורינו ולגבי משפחה בכלל- משהו טוב, חם והרמוני -אליו אנחנו כל כך משתוקקים.הפער בין המציאות לבין הציפייה שלנו הוא שגורם את האכזבה ואיתה בא הכאב. כאשר מדובר בהורים שלנו, המקום הראשוני, האכזבה והכאב גדולים מאד.חלק מתהליך גדילה התבגרות מוצלח זה להפרד מהפנטזיה, לראות את המציאות כפי שהיא ולהחליט מה נכון לעשות במציאות הזאת. חלק מהעובדה שאת "משתגעת מהלחץ" זה שהראש שלך מלא מחשבות לגבי המצב הנתון. כשאמרתי שהשינוי צריך לבוא ממך התכוונתי שאת צריכה להחליט מה מתאים לך ולעשות את זה: לעמוד מול הוריך ואחייך ולהגיד באופן ברור ואמיץ שהאווירה בבית אינה מתאימה לך ולילדיך.שכל עוד אווירה זאת תמשך את תבחרי דרכים למפגש.(גווינוויר הציעה כמה פתרונות יצירתיים). אני לא מתכוונת ללשון איום.המשפחה חשובה לך וחשוב שהם ישמעו זאת ממך.יכעסו עליך? סביר להניח שכן. יכאב לך? סביר להניח שכן.אבל המצב הנוכחי כואב גם. לא יכולת לעשות זאת כשהיית ילדה. את יכולה לעשות זאת היום, כאדם בוגר.
 

חדשה39

New member
הי..

מה שאמרת...כ"כ נכון...כ"כ כואב...כ"כ קשה... אני עוד לא התמודדתי עם לומר כלום להורי, בינתיים פשוט אני לא מגיעה. אני מניחה שבאיזשהו שלב, בייחוד לאור החגים, מישהו מהם יפנה אלי ויתעמת איתי על כך שאני לא מגיעה, ואז, מקווה שיהיה לי האומץ...
 

BellA עלמה

New member
אני גם לא ממליצה לנתק קשר לחלוטין

אלה לצמצם כמה שאפשר כך שהמגע איתם יהיה מינימאלי אני בדעה שמשפחה זה דבר הכי חשוב ושלילדים שלך יהיו סבא וסבתא וחגים משותפים וכו לצמצם כן לנתק לחלוטין אני לא חושבת שזה חיובי
 
למעלה