אשמח לשמוע את דעתכם
אתחיל מהסוף.. אני בהריון (שבוע חמישי) הנני גרושה + 2 שמזה כשנתיים + נמצאת במערכת יחסים עם גבר רווק. בחודשים האחרונים עלה נושא הילד המשותף וכאחת שמתקרבת לגיל שבו זה הולך ונהיה קשה יותר התחלתי בבירור במרפאה לפריון, פרופיל הורמונאלי, צילום רחם ועוד... היה שיתוף הפעולה של בן הזוג והוא אפילו עבר בדיקת זרע על מנת שנמשיך בבירור והגיע איתי לייעוץ. לאחר מספר חודשים הוא קצת קיבל רגליים קרות ואמר שנניח להתערבות הטיפולית ואכן כך היה אבל דווקא שהנחנו לזה הגיע החודש ולשמחתי הרבה תוצאת בדיקת ההריון הייתה חיובית. דווקא ברגע זה שבו "בישרתי" לבן זוגי את הבשורה המשמחת תגובתו הייתה צוננת, מן הלם שאליו הוא נכנס בטענות כמו: אני לא בטוח שאני מוכן לאחריות, למחוייבות וכ.. פתאום הרגשתי כל כך לבד, מעבר לעובדה שציפיתי לכמה מילות עידוד וביטחון.הרגשתי כאילו הקרקע מתחתיי רועדת באיזשהו מקום מבינה את התגובה הראשונית שלו למרות האכזבה שלי והציפייה לחיבוק. אבל מצד שני מרגישה כל כך פגועה עד כדיי מחשבה על ביצוע הפלה באופן פרטי. בינתיים ביקשתי פסק זמן במערכת היחסים בכדי לחשוב ולהיות קצת לבד. לא יכולה לשאת את המחשבה של תגובתו וקשה לי עם זה. רציתי לשמוע קצת מכם גברים, על התחושות בזמן שקיבלתם את הבשורה על הריון בת הזוג? האם זה טבעי שגבר שגם כך נמצא בסיטואצייה לא רגילה ובמערכת יחסים שמנוגדת לדעות הסביבה והמשפחה הקרובה שלו ? האם גם חלק מכם חשו קצת מבוהלים? כיצד זה התפתח אצלכם, אם בכלל. תודה ושבת שלום טל
אתחיל מהסוף.. אני בהריון (שבוע חמישי) הנני גרושה + 2 שמזה כשנתיים + נמצאת במערכת יחסים עם גבר רווק. בחודשים האחרונים עלה נושא הילד המשותף וכאחת שמתקרבת לגיל שבו זה הולך ונהיה קשה יותר התחלתי בבירור במרפאה לפריון, פרופיל הורמונאלי, צילום רחם ועוד... היה שיתוף הפעולה של בן הזוג והוא אפילו עבר בדיקת זרע על מנת שנמשיך בבירור והגיע איתי לייעוץ. לאחר מספר חודשים הוא קצת קיבל רגליים קרות ואמר שנניח להתערבות הטיפולית ואכן כך היה אבל דווקא שהנחנו לזה הגיע החודש ולשמחתי הרבה תוצאת בדיקת ההריון הייתה חיובית. דווקא ברגע זה שבו "בישרתי" לבן זוגי את הבשורה המשמחת תגובתו הייתה צוננת, מן הלם שאליו הוא נכנס בטענות כמו: אני לא בטוח שאני מוכן לאחריות, למחוייבות וכ.. פתאום הרגשתי כל כך לבד, מעבר לעובדה שציפיתי לכמה מילות עידוד וביטחון.הרגשתי כאילו הקרקע מתחתיי רועדת באיזשהו מקום מבינה את התגובה הראשונית שלו למרות האכזבה שלי והציפייה לחיבוק. אבל מצד שני מרגישה כל כך פגועה עד כדיי מחשבה על ביצוע הפלה באופן פרטי. בינתיים ביקשתי פסק זמן במערכת היחסים בכדי לחשוב ולהיות קצת לבד. לא יכולה לשאת את המחשבה של תגובתו וקשה לי עם זה. רציתי לשמוע קצת מכם גברים, על התחושות בזמן שקיבלתם את הבשורה על הריון בת הזוג? האם זה טבעי שגבר שגם כך נמצא בסיטואצייה לא רגילה ובמערכת יחסים שמנוגדת לדעות הסביבה והמשפחה הקרובה שלו ? האם גם חלק מכם חשו קצת מבוהלים? כיצד זה התפתח אצלכם, אם בכלל. תודה ושבת שלום טל