אשמח לתגובות
אני בהריון (טרימסטר שני) ,זהו הריון מתוכנן ורצוי (מבחינתי לפחות), ולקח לנו די הרבה זמן, והרבה עבודה קשה להגיע לשלב הזה. בעלי מעולם לא רצה ילדים, אבל כשהתחתנו היתה הסכמה הדדית שיהיו ילדים. במשך השנים כשדיברנו על העתיד המשותף, תמיד היו מעורבים בו הילדים לעתיד. פעם ראשונה שנכנסתי להריון, היתה לי הפלה טבעית ובעלי מאוד עזר לי בימים הקשים האלה והיה שם בשבלי. הוא אפילו היה עצוב. עכשיו אני בהריון שוב, אבל לאחרונה הוא מתנהג בצורה מאוד לא תומכת. זה מתבטא בכך שהוא לא מתעניין איך אני מרגישה ולא אכפת לו מהעובר. הוא לחלוטין לא מתחבר להריון שלי ולא לתחושות ולשינויים שאני עוברת. אני מרגישה שעל כל דבר שאני עומדת לומר הולכת לבוא הערה צינית שתהרוס לי את החויה החד פעמית הזאת. לפעמים הוא לא מקשיב לי ומסובב את הראש לכיוון אחר או מסתכל בנקודה באויר, להראות לי כמה לא מעניין אותו מה שהרגע אמרתי. הוא לא מתעניין איזה לידה אני רוצה, לא רוצה לבוא איתי לקורס הכנה ללידה וכו'. בהתחלה הוא אמר שהוא בלחץ כי אין לנו כסף, אבל אח"כ הוא הודה שהוא לא רוצה את הילד ושהוא עשה לי טובה שהוא עזר לי להכנס להריון, כי אני מאוד רציתי. לדעתו אני צריכה להרגיש מוחמאת שהוא מקריב את חוסר הרצון לילדים כדי להשאר איתי, ושאני צריכה להודות לו שהוא נתן לי מתנה כזאת. כמעט עזבתי את הבית (הוא לא נתן לי לעזוב והבטיח לנסות להתנהג יפה ולתמוך בי), אך מאז היה עוד מקרה שהוכיח לי שהוא לא בענין של לגדל ילד. היתה לנו שיחה שבה הבהרתי לו שאם הוא לא רוצה אז לא צריך, אני אעזוב והוא לא יצטרך לשנות שום דבר בחיים שלו. לא לקום בלילה, ולא לחנך ולדאוג וכו'. לילד עדיף לגדול בלי אבא (אבל עם סבא ודודים אוהבים) מאשר לגדול עם אבא שלא אוהב אותו. אבל הוא לא רוצה שאני אעזוב, והוא רוצה לתת לזה הזדמנות, ומאוד היה רוצה לדבר עם מישהו על התחושות שלו (אני לא מוכנה לשמוע יותר שהוא לא רוצה את הילד). אנחנו מחפשים עכשיו יועץ.ת. מישהי אמרה לי שזה מאוד טבעי לגברים לא להתחבר, אבל אני פוגשת רק כאלה עם דמעות בעיניים מהתרגשות כשהם מספרים לי שהם עומדים להיות הורים… ויש הבדל בין לא להתחבר להריון ללא רוצה את הילד… רציתי לדעת האם יש פה גברים שלא רצו את הילדים שלהם כאשר היו עוברים, האם זה השתנה כשהתינוק נולד? איך התגברתם על הפערים עם החוייה של בת הזוג? אשמח לתגובות.
אני בהריון (טרימסטר שני) ,זהו הריון מתוכנן ורצוי (מבחינתי לפחות), ולקח לנו די הרבה זמן, והרבה עבודה קשה להגיע לשלב הזה. בעלי מעולם לא רצה ילדים, אבל כשהתחתנו היתה הסכמה הדדית שיהיו ילדים. במשך השנים כשדיברנו על העתיד המשותף, תמיד היו מעורבים בו הילדים לעתיד. פעם ראשונה שנכנסתי להריון, היתה לי הפלה טבעית ובעלי מאוד עזר לי בימים הקשים האלה והיה שם בשבלי. הוא אפילו היה עצוב. עכשיו אני בהריון שוב, אבל לאחרונה הוא מתנהג בצורה מאוד לא תומכת. זה מתבטא בכך שהוא לא מתעניין איך אני מרגישה ולא אכפת לו מהעובר. הוא לחלוטין לא מתחבר להריון שלי ולא לתחושות ולשינויים שאני עוברת. אני מרגישה שעל כל דבר שאני עומדת לומר הולכת לבוא הערה צינית שתהרוס לי את החויה החד פעמית הזאת. לפעמים הוא לא מקשיב לי ומסובב את הראש לכיוון אחר או מסתכל בנקודה באויר, להראות לי כמה לא מעניין אותו מה שהרגע אמרתי. הוא לא מתעניין איזה לידה אני רוצה, לא רוצה לבוא איתי לקורס הכנה ללידה וכו'. בהתחלה הוא אמר שהוא בלחץ כי אין לנו כסף, אבל אח"כ הוא הודה שהוא לא רוצה את הילד ושהוא עשה לי טובה שהוא עזר לי להכנס להריון, כי אני מאוד רציתי. לדעתו אני צריכה להרגיש מוחמאת שהוא מקריב את חוסר הרצון לילדים כדי להשאר איתי, ושאני צריכה להודות לו שהוא נתן לי מתנה כזאת. כמעט עזבתי את הבית (הוא לא נתן לי לעזוב והבטיח לנסות להתנהג יפה ולתמוך בי), אך מאז היה עוד מקרה שהוכיח לי שהוא לא בענין של לגדל ילד. היתה לנו שיחה שבה הבהרתי לו שאם הוא לא רוצה אז לא צריך, אני אעזוב והוא לא יצטרך לשנות שום דבר בחיים שלו. לא לקום בלילה, ולא לחנך ולדאוג וכו'. לילד עדיף לגדול בלי אבא (אבל עם סבא ודודים אוהבים) מאשר לגדול עם אבא שלא אוהב אותו. אבל הוא לא רוצה שאני אעזוב, והוא רוצה לתת לזה הזדמנות, ומאוד היה רוצה לדבר עם מישהו על התחושות שלו (אני לא מוכנה לשמוע יותר שהוא לא רוצה את הילד). אנחנו מחפשים עכשיו יועץ.ת. מישהי אמרה לי שזה מאוד טבעי לגברים לא להתחבר, אבל אני פוגשת רק כאלה עם דמעות בעיניים מהתרגשות כשהם מספרים לי שהם עומדים להיות הורים… ויש הבדל בין לא להתחבר להריון ללא רוצה את הילד… רציתי לדעת האם יש פה גברים שלא רצו את הילדים שלהם כאשר היו עוברים, האם זה השתנה כשהתינוק נולד? איך התגברתם על הפערים עם החוייה של בת הזוג? אשמח לתגובות.
