ראיתי את הפוסט בראשי והתעניינתי
את התשובה אני נותן מגוף ראשון - אני גבר שלא רצה ועדיין לא רוצה להיות הורה, ובחרתי להיות הורה כחלק מהפשרות בזוגיות - האושר של זוגתי חשוב לי מאוד. כתבתי על תחושותי בנושא פוסט לא מזמן -
משחק ילדים. אני כותב מנקודת מבטו של מישהו שמאוד לא רצה ילדים, לא מתוך שנאה לילדים או משהו טפשי כזה, אלא מתוך היעדר רצון להיות הורה וחוסר רצון לוותר על החופש שלי לטובת הורות. נכון להיום אני יכול לומר בכנות שלא טוב לי להיות הורה, בדיוק כפי שידעתי שכך יהיה. אין כאן הפתעות ואדם בעל מעוף ודמיון סביר מסוגל בהחלט לדמיין את ההשלכות של ההורות גם מבלי לחוות אותן. לו בתי (שאני אוהב מאוד!) לא היתה נמצאת היום במשוואה, וזוגתי היתה מוותרת פתאום על רצונה בילדים, עדיין הייתי מעדיף שלא להיות הורה. אבל, וזה "אבל" גדול מאוד - יש הבדל של שמיים וארץ בין לא לרצות להיות הורה לבין לא לאהוב את הילדים שלך, או להיות אבא פחות או יותר טוב בגלל שלא רצית להיות הורה. אני אוהב את הילדה שלי מאוד ולא הייתי מוותר עליה היום בשום פנים ואופן, אם למישהו נדמה כך. הורים, גם גברים בניגוד לדימוי החלול והשטוח, בנויים לאהוב את הילדים שלהם. אני לא חושב שאני אבא פחות טוב לילדה שלי בגלל שלא רציתי להיות הורה. אני עושה את כל מה שזוגתי עושה, מקלח ומלביש ומחליף וקם בלילה - כי אנחנו שותפים מלאים לחיים ולהורות ואני לא פחות אבא של הילדה הזו בגלל שלא רציתי להיות הורה. לא רציתי להיות אבא ובעיני ולפי השקפת עולמי, עובר זה לא תינוק. יכול להיות שכל העולם מאמין אחרת, אבל ככה אני מאמין וככה אני מרגיש, ואני לא חושב שאני היחיד. אני חושב שהרבה גברים מרגישים ככה. עובר מבחינתי זה שלב של הריון, לא ילד. אני לא מדבר איתו ולא מלטף אותו ולא קם אליו בלילה ולא מחליף לו. בעיני אין דבר כזה "לא לרצות את הילד שלך כשהוא עובר". מבחינתי זה בדיוק כמו "לא לרצות את הילד שלך כשהוא בתיאוריה". מי שרוצה לחשוב על זה ככה, בואי נאמר שאף אחת מכן כנראה לא רוצה את הילד המשותף שלי ושלה שיכול להיות לנו בתיאוריה (רגע רגע, מז'תומרת את לא רוצה את הילד שלנו? כל מה שנדרש הוא כמה דקות של שעשוע מחוץ למסגרת. איזו אמא לא רוצה את הילד שלה?
) החוויה שהיתה לך ולבעלך של הפלה רק מחזקת תחושה כזו, שעובר זה רק פוטנציאל לילד ולא ילד. אני בהחלט יכול לומר שאני לא מרגיש קשור רגשית לעובר, באופן מאוד סופי וברור, ממש כמו שאין לי קשר רגשי לזרע שלי (או שלנשים אין קשר רגשי לביציות שלהן). אולי לאחרים זה מרגיש אחרת, לי לא. כשאת כותבת "הוא לא רוצה את הילד" את נותנת לו יידוע בה"א הידיעה, לא מדובר אצלך בסתם ילד, זה הילד שלך. כבר ציירת אותו אצלך בדמיון וכנראה שבחלום את כבר משחקת איתו ומלווה אותו לגן, אבל כל זה עדיין בדמיון שלך. בשבילו מאוד יכול להיות שזה לא ככה, אלא הרבה יותר פשוט. זה לא שהוא לא רוצה את "הילד" אלא הוא לא רוצה להיות הורה. הוא לא שותף לדמיון שלך שכבר הולך לים עם ילד בן חמש. הוא רואה בליטה קטנה בבטן וזהו. הוא לא קשור לשום דמיון ולשום עובר. הוא קשור אליך, לא אליו. אם יש משהו שבהחלט לא עניין אותי זה קורס הכנה ללידה. יש גברים שחשוב להם לתרגל נשימות יחד עם בת הזוג ולדעת הכל על איזה בתי חולים ומתי הדולה שמה להם ברקע קולות של דולפינים. לי היה חשוב לעשות לקחת דם טבורי, אבל חוץ מזה בכלל לא עניין אותי שום קורס הכנה ללידה. יש גברים שרוצים להיות כמה שיותר שותפים ללידה, ויש כאלו שלא. בסופו של דבר, אני לא עומד ללדת לעולם, אין לי שום סיבה להתכונן לזה ומותר שלא יתחשק לי לחפור בתהליכי הלידה סתם. לפי השקפת עולמי, אין לי שום חובה להתעניין באותם הדברים שזוגתי מתעניינת, וזה בסדר גמור אם לא בא לי לדעת מה זה אפגר למשל. אני לא רציתי להתעסק בזה - ובת הזוג שלי, שהבינה שקשה לי גם ככה, כיבדה את זה ולא לחצה עלי בדברים האלו. חשוב לי להדגיש: אף פעם לא היתה לי תחושה/הרגשה שאני "עושה טובה" לזוגתי בעניין ילדים. זו בחירה שלמה ובוגרת ועצם הגישה של "לעשות טובה" מקוממת אותי. במשך ההריון לא הסתרתי מעולם את זה שקשה לי ושאני לא רוצה, אבל מעולם לא הפגנתי זלזול ברגשות שלה. כל המקרים של "הפניית הראש" ומשחקי "ברוגז" הם עניין של תקשורת בין בני זוג, לא של גברים או נשים או רצון של מישהו להיות הורה. ההכללה של "גברים" שמרגישים כך או אחרת באופן גורף לגבי ילדים נשמעת נאיבית. אני מכיר כמה נשים שלא התחברו לתינוקות שלהן עד שעברו כמה חודשים וגם כמה גברים. זה לא אומר שהם פחות הורים או פחות אחראיים.
