אשמח לתמיכהת

[שאלהמגניבה]

אשמח לתמיכהת

ככל שהסמן עובר אני מבינה שהילד שלי על הרצץ
עד עכשיו פשוט ניסתי להדחיק הוא היה בחינוך מיוחד וזה עדה לו פלאים
אבל שוב עם הדחקה הזה עברתי אותו לגן רגיל בשביל להיות עם ילדים ״רגילים״ וזה פשוט לא עודה לו טוב קשה לו ויד המון בכי
אז היום החלטתי שאני קובעות לו תור לאיבחון ולא מפחדת יותר ומעבירה אותו החזרה שנה הבאה לחינוך מיוחד
עד עכשיו לא עשיתי איבחון כי פחדתי למרות שידעתי בתוך תוכי שהוא כן הג’י יש לו עד כול הסימנים והתנהגות אז תייעצו לי איך עוברים את זה איך אני יכולה להיות חזקה ולא לאכזב את הילד איך פשוט מקבלים את זה

 

[grayart]

האבחנה היא סתם מילה....

למה לא אבחנת עד עכשיו?
זה נראה שאת מודעת למי הוא הילד עוד לפני האבחנה.
האבחנה באמת תגרום לך לראות ילד אחר ממה שהכרת?
בוודאי שלא...

וכאן ההתמודדות מתחילה ומסתיימת.
זה סתם מילה שמקבלים אותה למען מטרה מסויימת, במקרה שלך מסגרת חינוכית שתתאים לו יותר.
יש גם הצדקה לחשש שלך מהאבחון, כי זו מילה טעונה, ומי שישמע אותה כנראה מייד תציף אצלו דעה קדומה.
לכן ההמלצה שלי, לקבל אבחנה לשם הזכאות, את יודעת מי הילד שלך האבחנה לא תשנה לך כלום ולא אמורה באמת לשנות כלום, מבחינת הסביבה אף אחד לא צריך לדעת שום דבר, לחלק את יכולה לומר יותר, לאחרים לא לומר שום דבר.

 

[מלאת תקוות]

איך הוא היה בחינוך מיוחד עוד לפני האיבחון?

האם זה היה גן שפתי?
ושם היה לילד טוב.
אז אולי הקושי שלו לא אוטיזם אלא משהו אחר?

 

[schlomitsmile]

את לא מאכזבת אותו, את עושה כמיטב יכלתך כדי שיהיה לו טוב
לשאלתך- ג'ים סינקלייר, אוטיסט שהחל לדבר בגיל 12
ובבגרותו למד ואף הרצה באוניברסיטה,
כתב טקסט, מעין מכתב פחות, להורים שמתחבטים בשאלה זו.
הוא נפתח כך:

"הורים מספרים לעיתים קרובות כי הגילוי שילדם הוא אוטיסטי היה הדבר הטראומטי ביותר שקרה להם מעולם.
אנשים לא אוטיסטים רואים אוטיזם כטרגדיה גדולה והורים חשים אכזבה מתמשכת וצער במהלך כל שלבי מעגל החיים
של הילד והמשפחה.
אבל צער זה אינו נובע מעצם האוטיזם של הילד. זהו צער על אובדנו של הילד הנורמלי שההורים קיוו וציפו שיהיה להם.
גישותיהם וציפיותיהם של ההורים והבדלים בין מה שהורים מצפים מילדים בגיל נתון לבין התפתחותו של ילדם שלהם
גורמים ללחצים ויסורים רבים יותר מאשר המורכבויות המעשיות של חיים עם אדם אוטיסטי.
מידה מסויימת של צער היא טבעית תוך שהורים מסתגלים לעובדה שאירוע ויחסים להם ציפו לא יתממשו.
אבל צער זה על הילד הנורמלי אותו העלו בדמיונם צריך שיהיה מופרד מתפיסתם של ההורים את הילד אשר נולד להם:
הילד האוטיסטי אשר זקוק לתמיכתם של מטפלים מבוגרים ואשר מסוגל ליצור יחסים מאוד משמעותיים עם מטפלים אלה
באם תינתן לו ההזדמנות.
התמקדות מתמשכת באוטיזם של הילד כמקור לצער גורמת לנזק הן להורים והן לילד,
ומוציאה מכלל אפשרות את ההתפתחות של קבלה ויחסים אמיתיים ביניהם.
לטובתם שלהם וכן לטובתם של ילדיהם, אני מפציר בהורים לחולל שינויים רדיקליים בתפיסתם שלהם את מהות האוטיזם.
אני מזמין אתכם להתבונן באוטיזם שלנו, ולהתבונן ביגון שלכם, מנקודת המבט שלנו"

לקריאת הטקסט במלואו (עמוד אחד) -

www.acisrael.org/?page_id=596