בוא ואנסה להסביר,
בפילוסופיה של המאה ה-19 (ותחילת המאה ה-20) קיים מושג שנקרא "פנומינולוגיה", שהוא חלק מה "אקזיסטנציאליזם". חלק מהפנומינולוגיה היא ההבנה ששום דבר, בעצם, לא אמיתי. כי אין לנו הוכחה מוצקה שהוא אמיתי. ההוכחה היחידה שיש לך, למשל, שהשוחלן שמולך נמצא שם היא שאתה רואה אותו (=קרני אור שהעיניים שלך מפרשות בצורה מסויימת). אתה יכול גם לגעת בו ולהרגיש שהוא שם (=אלקטרודות שהמוח שלך מפרש בצורה מסויימת, שבמקרה תואמת את הצורה בה העיניים שלך מפרשות מסרים אחרים). אין לך בעצם הוכחה מוצקה שהשולחן שם. יש לך פרשנות מסויימת של האירועים כפי שחלקים מסויימים של הגוף שלך מרגישים אותם. מאיפה לך שלבני-האדם אין פגם רציני בייצור? שהמסרים האלה לא נכונים, ושזה בעצם מה שאתה היית מגדיר כחתול, ולא כשולחן? מה הקשר של האלוהים לפנומנולוגיה? פשוט מאוד. אין לך הוכחה חד משמעית שאלוהים קיים. אבל גם אין לך הוכחה חד משמעית שאלוהים לא קיים. לפיכך, אתה מאמין שאלוהים לא קיים, כי זו לפי דעתך האמת. אני למשל מסתכל מהצד, אז מאוד קל לי לראות שהאתאיזם היא אכן דת. אני לא מאמין באלוהים, אבל אני גם לא אתאיסט. אז מצד אחד אני רואה את המטיפים הנוצרים (או היהודים) אומרים שצריך להאמין ולסגוד לאלוהים ולתנ"ך, כי ברור שזו הדרך הנכונה והיחידה. ומצד שני אני רואה את המטיפים האתאיסטים (שאומנם לא מאורגנים כמו האתאיסטים הדתיים, אבל אפשר לראות אותם פה ושם. מציקים למטיפים חרדים ברחוב, וכו´) עושים את אותו הדבר מהצד השני. קשה להסביר, אני יודע. בייחוד לאנשים שתפיסת החיים שלהם בנוייה אחרת. מצידי, תאמין מה שאתה רוצה. מצידי, תאמין שאתה לא דתי. תשנה את ההגדרה של דת כדי שתתאים לתפיסת עולמך מצידי. אבל, מאיפה שאני יושב, אתאיזם היא דת, ואחת מהקיצוניות והחזקות בדתות. ארם.
