Remedy Lane 9
New member
אתה יודע כמה אנשים היו בהלוויה שלך(טריגר)
חתיכת אדיוט, אתה יודע כמה אנשים היו בהלוויה שלך? לכמה אנשים אתה מכאיב עכשיו, בשנייה הזאת? כי מה, כי נמאס לך, כי היה קשה מדי, כי לא התאמת לעולם הזה? אולי. אין לי עכשיו דברים בוגרים להגיד לך, רק שזה טפשי. כל כך טפשי שאני באמת לא מצליחה להוציא מהראש שלי מילים חכמות. לא משנה מה אני מנסה לחשוב עלייך, כל מה שעולה לי זו חברה שלך ואחותך. הן בעיקר, אבל גם אימא שלך, אבא שלך, שני אחים, הדוד שלך שמירר בבכי בהלוויה. שלא תחשוב שלא שמו לב. כל התלמידים שלך שלימדת איך לרכוב על סוסים בשיטה שלך, שהיא אולי הכי קרובה לאיך לדבר עם סוסים באמת. כל מה שעולה לי בקשר לוויתור האדיוטי שלך על החיים שלך, זה כל מי שהכאבת לו ברגע שעשית לעצמך חבל תלייה והחלטת שדי. אין פה נכון או לא נכון, בעצם יש פה. להתאבד נגיד, זה לא בגדר הנכון. אם יש משהו שאני לוקחת איתי לנצח מזה שאתה וויתרת, שאני שמה את תוכנית הוויתור שלי, (שדווקא לא עולה הרבה בזמן האחרון גם אם ממש גרוע), אני שמה את תוכנית הוויתור עמוק עמוק במגירה תחת התיוג: לא משתמשת אף פעם. למה? ככה. כי אני לא מוכנה לקחת על עצמי את האחריות (את חוסר האחריות) על כל האנשים שאני אשאיר מאחורי. ואני כותבת לך שאין נכון או לא נכון כי אני חושבת שמישהו יכול לבוא ולהגיד לי שאני צריכה עכשיו להריץ תמונות של זכרונות יפים איתך. אז אני לא עדיין לא. לפעמים זה צץ אבל בראש המחשבות שלי יש את איך היא קמה כל יום וכמה שאני יודעת שהיא אישה חזקה, אני באמת מקווה שיהיה לה טוב . ואני מקווה שיום אחד בליל המחשבות האינסופי שיש לה בראש (או אולי ריק פתאומי. או שניהם. או משהו שאני לא מכירה שקורה שחבר שלך מתאבד...) ייפסק או ייחלש או אני לא יודעת מה. ואני מקווה שיהיה לך טוב גם עם הידיעה שאתה החלטת שרע מדי שאתה תמשיך ותנסה לחיות. ואני מעריכה אותך. אני חושבת שלהתאבד זה פחדנות אבל אני גם חושבת שהיית אחד האנשים היותר מיוחדים שיש. שהיתה לך יכולת לתקשר עם כל דבר שהייתה בו נשמה. וגם עם בני אדם שונים ומשונים שהייתה להם פחות נשמה. ואני מצטערת על זה שכל הזמן חשבתי שאיתך יש זמן ושתמיד יהיה אותך ואני אוכל כל הזמן להכיר אותך עוד קצת ועוד. זה עוד משהו שאני לומדת, שאסור לחכות אף פעם אף פעם בשביל להכיר מישהו. אבל זה כל כך לא פייר שזה ההתאבדות המיותרת שלך שלוקחת אותי לתובונות האלו. אין מה להגיד. באמת שאין מה להגיד. זה לא משנה אם אני אכתוב לך זה לא באמת משנה אם אני אבוא לשבעה או לא. הייתי שם, בעיקר בשבילה ועכשיו אני לא יודעת אם לחזור לשם. (משעשע על פעם מחדש לחשוב איך איחדת אנשים גם במוות שלך. איך פתאום כל כתף של מישהו מהחווה נראית לי טבעית לגמרי. ואיך הדאגה הופכת ל משהו שהוא כל כך בשגרה שזה כבר לא מוזר בכלל.) אני לא עיכלתי שאתה לא תבוא שוב פעם ותכין קפה וכולנו נתמגנט אליו כמו זבובים. אני לא עיכלתי שאני לא אראה את החיוך שלך, אשמע את המילים שלך (אולי במדות אח שלך כמה שזה כואב שאתם דומים). אני כותבת כי אני חייבת לפרק את הכעס הזה. כי אני חייבת לחזק את האמירה שלהתאבד זה כל כך מיותר ואני לא מבינה איך לא חשבת על זה תמיד יהיה עוד סוס לאלף, עוד בנאדם להכיר, עוד חיה לדבר איתך כמו שרק אתה היית יכול לעשות. רכבתי אתמול על נטע ונזכרתי בך. רציתי לא להיזכר בך כי אני לא חושבת שאני מוכנה להיזכר בך (זה כנראה דברים שאדם לא יכול לשלוט בהם). אני לא חושבת שהכרתי אותך מספיק וחבל לי כל כך. ובעיקר אני לא מבינה (ופה אני גונבת משפט ממנה, מזו שאוהבת אותך כל כך, אז תסלח לי), איך כל האהבה הזאת של כל האנשים שהיו סביבך, או רק עברו במקרה, לא חדרו אלייך ולא גרמו לך לשנות את ההחלטה שלך. או להקל על המסע של החיים שלך. או לגרום לך לנסות להמשיך אותו. --- (אני מצטערת על ההיעלמות על ההתפרצות ועל עוד כל מיני דברים שאין לי איך להצטער עליהם באמת. פשוט הייתי חייבת להוציא את זה. )
חתיכת אדיוט, אתה יודע כמה אנשים היו בהלוויה שלך? לכמה אנשים אתה מכאיב עכשיו, בשנייה הזאת? כי מה, כי נמאס לך, כי היה קשה מדי, כי לא התאמת לעולם הזה? אולי. אין לי עכשיו דברים בוגרים להגיד לך, רק שזה טפשי. כל כך טפשי שאני באמת לא מצליחה להוציא מהראש שלי מילים חכמות. לא משנה מה אני מנסה לחשוב עלייך, כל מה שעולה לי זו חברה שלך ואחותך. הן בעיקר, אבל גם אימא שלך, אבא שלך, שני אחים, הדוד שלך שמירר בבכי בהלוויה. שלא תחשוב שלא שמו לב. כל התלמידים שלך שלימדת איך לרכוב על סוסים בשיטה שלך, שהיא אולי הכי קרובה לאיך לדבר עם סוסים באמת. כל מה שעולה לי בקשר לוויתור האדיוטי שלך על החיים שלך, זה כל מי שהכאבת לו ברגע שעשית לעצמך חבל תלייה והחלטת שדי. אין פה נכון או לא נכון, בעצם יש פה. להתאבד נגיד, זה לא בגדר הנכון. אם יש משהו שאני לוקחת איתי לנצח מזה שאתה וויתרת, שאני שמה את תוכנית הוויתור שלי, (שדווקא לא עולה הרבה בזמן האחרון גם אם ממש גרוע), אני שמה את תוכנית הוויתור עמוק עמוק במגירה תחת התיוג: לא משתמשת אף פעם. למה? ככה. כי אני לא מוכנה לקחת על עצמי את האחריות (את חוסר האחריות) על כל האנשים שאני אשאיר מאחורי. ואני כותבת לך שאין נכון או לא נכון כי אני חושבת שמישהו יכול לבוא ולהגיד לי שאני צריכה עכשיו להריץ תמונות של זכרונות יפים איתך. אז אני לא עדיין לא. לפעמים זה צץ אבל בראש המחשבות שלי יש את איך היא קמה כל יום וכמה שאני יודעת שהיא אישה חזקה, אני באמת מקווה שיהיה לה טוב . ואני מקווה שיום אחד בליל המחשבות האינסופי שיש לה בראש (או אולי ריק פתאומי. או שניהם. או משהו שאני לא מכירה שקורה שחבר שלך מתאבד...) ייפסק או ייחלש או אני לא יודעת מה. ואני מקווה שיהיה לך טוב גם עם הידיעה שאתה החלטת שרע מדי שאתה תמשיך ותנסה לחיות. ואני מעריכה אותך. אני חושבת שלהתאבד זה פחדנות אבל אני גם חושבת שהיית אחד האנשים היותר מיוחדים שיש. שהיתה לך יכולת לתקשר עם כל דבר שהייתה בו נשמה. וגם עם בני אדם שונים ומשונים שהייתה להם פחות נשמה. ואני מצטערת על זה שכל הזמן חשבתי שאיתך יש זמן ושתמיד יהיה אותך ואני אוכל כל הזמן להכיר אותך עוד קצת ועוד. זה עוד משהו שאני לומדת, שאסור לחכות אף פעם אף פעם בשביל להכיר מישהו. אבל זה כל כך לא פייר שזה ההתאבדות המיותרת שלך שלוקחת אותי לתובונות האלו. אין מה להגיד. באמת שאין מה להגיד. זה לא משנה אם אני אכתוב לך זה לא באמת משנה אם אני אבוא לשבעה או לא. הייתי שם, בעיקר בשבילה ועכשיו אני לא יודעת אם לחזור לשם. (משעשע על פעם מחדש לחשוב איך איחדת אנשים גם במוות שלך. איך פתאום כל כתף של מישהו מהחווה נראית לי טבעית לגמרי. ואיך הדאגה הופכת ל משהו שהוא כל כך בשגרה שזה כבר לא מוזר בכלל.) אני לא עיכלתי שאתה לא תבוא שוב פעם ותכין קפה וכולנו נתמגנט אליו כמו זבובים. אני לא עיכלתי שאני לא אראה את החיוך שלך, אשמע את המילים שלך (אולי במדות אח שלך כמה שזה כואב שאתם דומים). אני כותבת כי אני חייבת לפרק את הכעס הזה. כי אני חייבת לחזק את האמירה שלהתאבד זה כל כך מיותר ואני לא מבינה איך לא חשבת על זה תמיד יהיה עוד סוס לאלף, עוד בנאדם להכיר, עוד חיה לדבר איתך כמו שרק אתה היית יכול לעשות. רכבתי אתמול על נטע ונזכרתי בך. רציתי לא להיזכר בך כי אני לא חושבת שאני מוכנה להיזכר בך (זה כנראה דברים שאדם לא יכול לשלוט בהם). אני לא חושבת שהכרתי אותך מספיק וחבל לי כל כך. ובעיקר אני לא מבינה (ופה אני גונבת משפט ממנה, מזו שאוהבת אותך כל כך, אז תסלח לי), איך כל האהבה הזאת של כל האנשים שהיו סביבך, או רק עברו במקרה, לא חדרו אלייך ולא גרמו לך לשנות את ההחלטה שלך. או להקל על המסע של החיים שלך. או לגרום לך לנסות להמשיך אותו. --- (אני מצטערת על ההיעלמות על ההתפרצות ועל עוד כל מיני דברים שאין לי איך להצטער עליהם באמת. פשוט הייתי חייבת להוציא את זה. )
אבל חיבוק גדול ואל,אל,אל תצטערי.