אתה
מגיע היום לעיר. זרקת את זה והשארת את זה תלוי בחלל האויר. אני לא הייתי שם כדי לראות את זה באותו רגע. רק אח"כ. וזה נשאר כמו צל חונק שלא נתן לי מנוח במוח. לבוא לראות אותך? הרי זו תהיה טעות. הרי יש לי מישהו עכשיו. והרי גם לך אמורה להיות לפי מה שאני יודעת. ואולי כבר לא ובגלל זה אמרת את זה? כדי שוב למלא את חלל החברה שתמיד חייב להיות מלא אצלך? לא יודעת. וזה בכלל לא משנה. מה שמשנה הוא שאני עם מישהו עכשיו, וסוף סוף מישהו שבאמת יש לי חיבור איתו. מישהו שאני אפילו יכול להגיד שאני באמת אוהבת. סוף-סוף. אחרי ניסיונות כושלים מאז שנפרדנו לגמרי. תמיד חיפשתי בהם משהו ממך. תמיד משהו ממך היה חסר לי. ובו יש המון. אולי אפילו את כל מה שאני מחפשת. אז למה אני עושה את זה? הייתי איתך בקשר בלי שידעת שזו אני. מגעיל מצדי, אני יודעת. אבל הרגשתי את הצורך הזה. גם כדי לראות מה אתה מרגיש כלפי. איך אתה מציג את מה שהיה לנו בפני אחרות שמתחילות איתך. ואמרת בדיוק את מה שקיוויתי לשמוע. אגואיסטית. מגעילה. משלה. הכל נכון. אבל עשיתי, היה. אין מה לעשות. ואני בכלל לא רוצה להיות איתך, זה הקטע המטורף בכל העניין! אני יודעת שתה לא מתאים לי. ההתאהבות שלי בך לפני 4 שנים כמעט, היתה התאהבות טוטאלית. התרגשות, פרפרים, הכל. כל פעם שעשיתי את הדרך אליך. אבל מהר מאוד האשליה הזאת התנפצה. לגמרי. אתה ממש לא מה שחשבתי. כל הבניינים שבניתי עליך קרסו. כמו התאומים. נשאר החיבור הלא ברור, נשארה האובסיסה. כל כך הרבה פעמים ניסינו. כל כך הרבה פעמים התאכזבתי ועזבתי. ניסיתי להתאים אותך אלי, לא קיבלתי אותך תמיד כמו שאתה כי לא הבנתי את ההתנהגות שלך. עדיין לא מבינה. אז למה הצורך הזה עוד להחזיק בך? לשמור על נתיב אליך? על שביל? מה אני פוחדת לפספס? הרי מהתאהבות לא צומח שום דבר. רק מאהבה. ואת זה יש לי כרגע למישהו אחר. לא רוצה לוותר עליו. בחיים. אבל זרקת לאויר שאתה כאן היום. זרקת את הכדור אלי. אתה עוד בטוח שאני מואהבת. גם אני הייתי בטוחה אם זה היה הפוך. אבל אני לא. מן הרס עצמי שמשתלט? בטח יש לזה איזה הסבר פסיכולוגי. "כן", אמרת, "קוראים לזה אהבה...". האמנם? אני ממש לא חושבת. אם אני אפגוש אותך זה יהיה כדי להתנצל על מה שעשיתי. זהו. לא רוצה איתך יותר שום דבר. אבל בבקשה - צא לי מהמחשבות!.....
מגיע היום לעיר. זרקת את זה והשארת את זה תלוי בחלל האויר. אני לא הייתי שם כדי לראות את זה באותו רגע. רק אח"כ. וזה נשאר כמו צל חונק שלא נתן לי מנוח במוח. לבוא לראות אותך? הרי זו תהיה טעות. הרי יש לי מישהו עכשיו. והרי גם לך אמורה להיות לפי מה שאני יודעת. ואולי כבר לא ובגלל זה אמרת את זה? כדי שוב למלא את חלל החברה שתמיד חייב להיות מלא אצלך? לא יודעת. וזה בכלל לא משנה. מה שמשנה הוא שאני עם מישהו עכשיו, וסוף סוף מישהו שבאמת יש לי חיבור איתו. מישהו שאני אפילו יכול להגיד שאני באמת אוהבת. סוף-סוף. אחרי ניסיונות כושלים מאז שנפרדנו לגמרי. תמיד חיפשתי בהם משהו ממך. תמיד משהו ממך היה חסר לי. ובו יש המון. אולי אפילו את כל מה שאני מחפשת. אז למה אני עושה את זה? הייתי איתך בקשר בלי שידעת שזו אני. מגעיל מצדי, אני יודעת. אבל הרגשתי את הצורך הזה. גם כדי לראות מה אתה מרגיש כלפי. איך אתה מציג את מה שהיה לנו בפני אחרות שמתחילות איתך. ואמרת בדיוק את מה שקיוויתי לשמוע. אגואיסטית. מגעילה. משלה. הכל נכון. אבל עשיתי, היה. אין מה לעשות. ואני בכלל לא רוצה להיות איתך, זה הקטע המטורף בכל העניין! אני יודעת שתה לא מתאים לי. ההתאהבות שלי בך לפני 4 שנים כמעט, היתה התאהבות טוטאלית. התרגשות, פרפרים, הכל. כל פעם שעשיתי את הדרך אליך. אבל מהר מאוד האשליה הזאת התנפצה. לגמרי. אתה ממש לא מה שחשבתי. כל הבניינים שבניתי עליך קרסו. כמו התאומים. נשאר החיבור הלא ברור, נשארה האובסיסה. כל כך הרבה פעמים ניסינו. כל כך הרבה פעמים התאכזבתי ועזבתי. ניסיתי להתאים אותך אלי, לא קיבלתי אותך תמיד כמו שאתה כי לא הבנתי את ההתנהגות שלך. עדיין לא מבינה. אז למה הצורך הזה עוד להחזיק בך? לשמור על נתיב אליך? על שביל? מה אני פוחדת לפספס? הרי מהתאהבות לא צומח שום דבר. רק מאהבה. ואת זה יש לי כרגע למישהו אחר. לא רוצה לוותר עליו. בחיים. אבל זרקת לאויר שאתה כאן היום. זרקת את הכדור אלי. אתה עוד בטוח שאני מואהבת. גם אני הייתי בטוחה אם זה היה הפוך. אבל אני לא. מן הרס עצמי שמשתלט? בטח יש לזה איזה הסבר פסיכולוגי. "כן", אמרת, "קוראים לזה אהבה...". האמנם? אני ממש לא חושבת. אם אני אפגוש אותך זה יהיה כדי להתנצל על מה שעשיתי. זהו. לא רוצה איתך יותר שום דבר. אבל בבקשה - צא לי מהמחשבות!.....