בעברית וכפירוש על ההלכה הראשונה ברמב"ם
הנה נחלקו בני האדם במה ייבחן הטוב מהרע. יש שבחנוהו בדמיון ויש שבחנוהו בשכל. והנה אלה שבחנוהו בשכל הסכימו שהחכמה עצמה היא הטוב. אלא שנחלקו מהי החכמה. יש שאמרו שעיקר החכמה הוא השגת המציאות על ידי הכרת סיבות כל המצויים , יש מי שאמר שלא יוכל האדם לתפוס את המציאות כמות שהיא אלא בגבולות שכלו ולכן יש לו לכוון כל מעשיו שיהיו לטובת בעלי השכל שתפיסת כולם את המציאות שווה , ויש מי שאמר שעיקר החכמה היא בידיעת ה' כפי יכולת האדם.
והנה אין הטוב והרע המועיל והמזיק שכן אם יועיל מעשה לעניין, יישאל ומדוע אותו העניין הוא טוב עד שנגיע לתכלית הסופית ועליה יישאל האם היא טובה או רעה וכיוון שהיא תכלית לא ייאמר עליה שהיא טובה מפני שמועילה אלא היא טובה לעצמה. נמצא שאין ידיעת הטוב והרע מסקנה מידיעה אחרת ולכן לא יידעה האדם בשל יכולתו להסיק עניין מעניין אחר אלא בהיותו בעל שכל שיכול לדעת את מה שאינו ידוע מתוך דבר אחר וידיעה זו היא התכלית הטובה.
לכן פתח רבנו ואמר יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון היינו מצוי שאין סיבה למציאותו ולא יסיק האדם את מציאותו מתוך מציאות סיבתו והוא ממציא כל הנמצא כי את מציאות כל הנמצאים מסיק האדם ממה שנמסר לו מחושיו נמצא שאין הוא יודע מציאותם אלא בסיבה ואינם מצויים בדעתו מעצמם וכיוון שהמצוי הראשון מצוי מעצמו הרי שאין שאר הנמצאים מצויים בדעת האדם אלא מאותו מצוי ראשון וזה שאמר וכל הנמצאין מן שמים וארץ ומה שביניהן לא נמצאו אלא מאמתת המצאו ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות. ולפי שאותו מצוי נודע לנו בעצמו ולא מתוך חיפוש סיבת שאר הנמצאים אמר רבנו ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאין מלבדו מצויין הוא לבדו יהיה מצוי.
