אתם יודעים מה?

[מבקר המקלדת]

אתם יודעים מה?

הפכתי בדבר והחלטתי שמשום שרבים כאן לא יגמלו מהצורך ליחצן את עצמם, ראוי שאני אעשה זאת ואבדיל את המוץ מהתבן. הנה המלצתי הראשונה, לסיפורו של אסיסטנט ביקר, "איש זקן". אסיסטנט יקר, כותב אתה מצוין רגש, השימוש בגוף שני מצוין, אוצר-מילים מרשים המשובץ באלגנטיות ולא כרברבנות כפויה הכופה על הסיפור גם איזושהי תחושת אי-נוחות, כמו שראיתי בחלק מהסיפורים כאן. אבל אחרי משפט כזה תמיד מגיע "אבל", אתה יודע. ובכן, קטע זה, למרות שהוא כתוב טוב, הוא לא סיפור. מדובר במכתב / קטע יומן / פרגמנט מתוך סיפור גדול יותר. מדוע החלטת להפסיק? האם נגמר האוויר מראותיך? לעיתים אנו ניגשים לדף עם כוונה מסוימת ועם אורך-רוח מסוים כלפי הדמויות שבראנו. זהו מילכוד שמבדיל כותבים מתחילים מכותבים מנוסים. כשאתה ניגש לכתוב התנתק מציפיותך המוקדמות ועבור למצב תודעה שונה. אם כתבת קטע קצר וטוב, שכח ממנו והמשך עם הדמות על מרחב אמורפי של זמן, ללא סוף והתחלה. בסופו של התהליך, לאחר ניפוי קווי עלילה משניים, תמצא את עצמך עם סיפור. *** כל הכתוב לעיל מכוון לרבים מכם, שמסתפקים בכתיבת פרגמנטים, אולי מתוך עצלות. חבל.

 

[זרה 38]

../images/Emo23.gifגם אני רוצה...../images/Emo23.gif

 

[מבקר המקלדת]

ביקורת מספר II

זוהי ביקורת עבור הסיפור "ואל עפר תשוב" של weirdo1986 אשר נמצא בכתובת הבאה - http://www.tapuz.co.il/blog/hamikledet/main/viewentry.asp?id=111860 קודם לכל אפתח ואומר שהיוצרת מציינת שהיא בת 18. זהו נתון מאוד מפתיע משום שיצירה זו הפתיעה אותי בבגרותה יחסית לשאר היצירות כאן. כאשר כותבים סיפור, מאוד קל לבחור בנושא המוות, במיוחד בארצנו, כאשר אותו מוות רודף אותך מכל מקום ומכל פינה. מוות הוא המקום שאליו מתנקזים סיפורים רבים, כאשר הוא משמש בתור סוף. ניתן לעשות זאת בצורה יבשה ופשוטה אך ניתן גם לעשות זאת בצורה מסחררת ומורטת עצבים, זה כבר תלוי בטיב העלילה ובנסיונו של הסופר. אולם כאן בוחרת היוצרת במוות לא כסוף אלא כנושא, ולמרות שמכיוון שזהו סיפור קצר יותר קל לטפל במוות כנושא, עדיין ההישג של הטיפול במוות בעדינות שכזו ומבלי ליפול למלכודות של "קיטשיות" ראוי לציון. היצירה מומלצת ביותר. הכתיבה נפלאה, התיאורים מדהימים והבגרות שבה מצמררת. אני תוהה האם היוצרת חוותה מוות אישי של קרוב ושואל מאיה הגיעה שלוות הנפש המשלימה הזו ששורה על הסיפור. שימו לב לפיסקת הפתיחה. כך מושכים קוראים: "פרחים חצי נבולים באגרטל זכוכית, על השולחן העגול בפינת האוכל. במטבח שאריות מארוחת הצהריים מכוסות במפיות, מחכות לו שיבוא. בסלון היא שכובה לה על הספה הישנה, עוצמת עיניים לכמה רגעים, לצדה עיתוני סוף השבוע וספל הקפה שנותר בו רק מעט יותר מבוץ. קרני שמש של שקיעה מציירות פסים על הרצפה במרפסת. הוא יושב שם, הקפה עדיין ביד, מביט מהחלון. הילדים בחוץ מרעישים כרגיל." הפתיחה היא ציור של תמונה שלמה המשאירה אותך עם שאלות רבות, בדיוק כפי שהיית רוצה שתראה פתיחתו של סיפור. המבנה של הסיפור אינו חדשני אך הוא מעניין. היוצרת השתמשה בשלושה קטעים של פרספקטיבות שונות המתנקזים (במקרה זה מתנקזים רק לכאורה) למפגש בסצנה האחרונה. זהו טריק ספרותי מעניין הפותח פתח למפגשים מעניינים באותה פיסקת ניקוז. הבעיה היחידה אולי בסיפור היא שהפוטנציאל לא מומש - אין כאן מפגש ושיא לסיפור, אלא אמירה (אמנם יפה) על המשך החיים, אך זהו המקום שאליו בחרה לקחת אותנו היוצרת, וזה בסדר גמור. ובכל זאת, כאשר אין CLIMAX בסיפור עם מבנה שכזה, אנו נשארים עם חצי תאוותנו בידינו. הנה רק התחלנו להכיר את הדמויות, והרי ציפינו לקונפליקט או למפגש. תרגיל בחשיבה יצירתית: אם תקראו את כל הקטע תשימו לב שזהו פרולוג מצוין עבור רומן. חשבו על כך - כרגע סיימתם לקרוא את הפרולוג (הסיפור שקראתם) ובדף הבא ננוע אחורה בזמן ונספר על אותו בחור ועל הקשר שלו עם כל אחת מהדמויות, אולי במקטעים שונים כרונולוגית ואולי בו זמנית, וכך גם נוכל "לצאת" למסעות בעולמן של הדמויות מבלי שהדבר יראה לקורה בלתי-מחויב, משום שכבר מהפתיחה מוצגות הדמויות האלו כדמויות הראשיות. אני מקווה שהבנתם את כוונתי. לסיכום, סיפור מצויין, מקווה שתהנו ממנו גם אתם ותצביעו לו בהתאם.

 

[weirdo1986]

תודה רבה על הביקורת,

אני מודה לך על הביקורת הטובה וגם על כך שהתייחסת בצורה כל כך נרחבת לסיפור שלי. תמיד חשוב לי לדעת איך אנשים רואים את מה שאני כותבת. לצורך הבהרה, אנשים רבים שאלו אותי בעקבות היצירה אם חוויתי משהו כזה באופן אישי, אז למזלי לא, תודה לאל. מפחיד אותי ומחמיא בעת ובעונה אחת כששואלים אותי את השאלה הזו. בכל מקרה, אני שמחה לשמוע שהצלחתי להמחיש דברים שמעולם לא חוויתי... זה אחד הדברים הטובים ביותר שאמרו לי על הכתיבה שלי. הפתיחה של הסיפור באמת מושכת קוראים? חששתי שהיא משעממת מדי ביחס לשאר הסיפור, אם כי לא רציתי לשנות אותה כי היא באמת ציירה את התמונה השלווה-למרות-הכל שניסיתי ליצור. נדמה לי שחשבתי כמה פעמים על להפוך את זה לפתיחה לרומן, ובכלל, הרבה מאוד סיפורים קצרים שלי באמת מסתיימים בצורה פתוחה כזו ודומים יותר לפתיחה של רומן מאשר לסיפור קצר. יש לי נובלה אחת שהתחילה כסיפור קצר, והיא אחת הטובות שלי, אבל הכתיבה שלה הייתה מייגעת דווקא בגלל שכבר ידעתי מה יקרה בה, ויש בה קטעים שמוסיפים המון אבל גם כאלה שגורעים מהסיפור המקורי. מעניין איך הסיפור הזה יכול להיראות כנובלה... שוב, תודה רבה על הביקורת, מאוד שמחתי לקרוא אותה (ואפילו עשית לי חשק לכתוב עכשיו, מקווה שאצליח להתגבר על מחסום הכתיבה הזה של התקופה האחרונה...). שבוע טוב!

 

[אסיסטנט ביקר]

למבקר היקר...

קודם כל, תודה על הביקורת. בכל הקטע הזה, מטרתי היחידה היתה להעביר לקורא תמונה שעברה לי בראש. לא תיכננתי מלכתחילה להמשיך את הסיפור עם דמויות אחרות ועם קווי עלילה מפורטים. כאשר עברתי ליד אותו קבצן זקן, ניסיתי להתקרב קצת יותר ולהסתכל על העולם דרך העיניים שלו. על מה הוא חושב? מה הוא מרגיש? במה הוא נזכר כשהוא רואה את ים האנשים חולף מולו? נכון, זהו לא סיפור. אבל זו העברת הרגשות והתחושות הכי טובה שיכולתי לספק. אולי יום אחד אשכיל לפתח אותו למשהו יותר גדול ומשמעותי. יום טוב לך, ולכל המצביעים, אסיסטנט ביקר.

 

[rape4you25]

דעתי...

הסיפור (למרות שאתה אולי לא תקרא לו כך, אבל אני כן) מצויין לדעתי, ולא רק בגלל התיאורים המדוייקים או ההזדהות המלאה שאני חשה לכל חסר בית שאני רואה ברחוב, אלא בגלל שהיטבת לתאר מסע נפשי של איש זקן, בהתפרצות מטורפת של רגשות. אני לא חושבת שהעובדה שלא פיתחת את הקטע לסיפור גורמת לך להיות עצלן, כמו ש"מבקר המקלדת" אמר. נקודת המבט שלך, יחסית לבן 17, מאוד בוגרת לגילך. נתתי לך את קולי. בהצלחה ילד, Rape4you25.

 

[מבקר המקלדת]

תיקון טעות לגבי הטחת האשמות

לא קראתי לו עצלן. דבר ראשון, לא כתבתי "עצלן" אלא כתבתי "מתוך עצלות" ואני מקווה שאת מבינה מה ההבדל בין הדברים. דבר שני, כתבתי את ההערה הזו לכלל הקוראים ולאו דווקא לאותו כותב, כאשר אני מאמין שברור שמה שאני מתכוון אליו הוא שחבל לבזבז את הפונציאל של סיפור טוב שלעיתים מתגבש לך בין הידיים. לעיתים צריך להבין שמה שכתבת הוא סקיצה לסיפור גדול יותר ולהעיז להמשיך הלאה - להפוך היתכנות להתקיימות זה קשה, אבל תמיד כדאי לנסות. תמיד.

 

[מבקר המקלדת]

אתה תשכיל, אל תדאג.

אתה רק צריך לקחת את הזמן ולעשות זאת.

 

[אסיסטנט ביקר]

עכשיו אני רק צריך לקוות...

שהסופרים המקצועיים אשר ייקבעו את הזוכים, יאהבו את הקטע/סיפור כמות שהוא...

 

[דרדסית כחולת עיניים]

מי אמר ליחצן ולא קיבל???

הסיפורון שלי, אני כה גאה בו!!! אחחחחחח

 

[מבקר המקלדת]

ומדוע שיקשיבו לי?

הנה הם מציקים למרות שביקשתי שלא, בכל זאת מטילים עלי פרסומות לסיפוריהם כאילו היו אלו פליירים בקניון

 

[sidharta]

הסיפור יפה ומציאותי עד כאב...

למרות ש...לא חייבים להיות חסר בית, או זקן על מנת לחוש את הזמן העובר. לעיתים במהירות כה מפחידה, לעיתים באיטיות כה לועגת. ולחשוב על המוות והסוף. ואיפה כל זה התחיל ....