אתם יודעים....

[מיה30]

אתם יודעים....



כשהייתי קטנה והייתי מתעצבנת על אמא שלי (כן כן גם זה קרה) אז....תמיד אמרתי שאני, כשאהיה אמא אז ממש לא אהיה כמוה... ו...הפלא ופלא, אני ממש בדיוק כמוה. גם אני בדיוק כמוה רצה אחרי הזאטוטים הקטנים שלי (2) עם האוכל ועוד כל מיני ``טעויות`` כאלה שההורים שלנו עשו ואנחנו ממש בהפתעה גמורה ובשיכפול ממש זהה עושים אותם. סתם הרהור שעלה לי בראש שלכן/ם מיה30

 

[ליהי האחת]

מיה ...



כשאנחנו היינו ילדים תמיד אמרנו לעצמנו אני לא יעשה כמוה.... למה היא תמיד עושה את זה? אצלי זה יהיה אחרת... אבל מה לעשות חינוך זה חינוך... האמא היקרה שלנו השרישה בנו חינוך מסוים.... ואת החינוך שאנחנו רכשנו אנחנו מעבירות הלאה... (ועכשיו אנחנו גם רואות בעצמנו כמה היא לא כל כך טעתה כשהיא עשתה מה שהיא עשתה...) בקיצור כולנו... קצת פולניות.... ליהי

 

[מיה30]

ממש לא קצת, פולניות אמיתיות

 

[אילה.]

רק לא כמוה



ואצלי זה אחרת. אני אמרתי אז, ודוגלת גם היום, בלא להיות כמוה. אני נותנת מקום לרגשות שלו ולבכי שלו, גם אם לא תמיד זה נוח לי. אני מכינה לו אוכל שהוא אוהב, כדי שיהנה מהאוכל ולא יאבק באוכל, גם אם זה אומר שאני צריכה ``לבשל פעמיים``, כי לי לא בא כל הזמן שניצל ואורז... אני לא מכריחה אותו לקחת סוודר כי ``לי קר`` (חשבתם פעם על האבסורד הזה?) ובשורה התחתונה, אני מקשיבה לו גם בין השורות ומתייחסת לכל מקרה לגופו, בלי ``מדיניות`` מוכתבת מראש של מה נכון ומה לא, מה מותר ומה לא וכו`. וזה השינוי הגדול שאני מרגישה שאני עושה. טעויות, מן הסתם, יהיו, אבל המקום הפנימי שממנו הן נובעות יהיה שונה. ככה לפחות זה אצלי.