אתם מדברים על שלבים-

[ניצן16]

אתם מדברים על שלבים-

ובכן, מה לגבי אלו שהיו קטנים מדי בכדי להבין את גודל האובדן שנחת עליהם פתאום? איך השלבים האלו קשורים לגבינו? אולי בכלל לא הבנו את גודל האסון ואת המשמעות שלו- ככה שזה מצב שונה לחלוטין. ואולי בעצם, כל אחד בונה לעצמו את השלבים שלו, בקצב שלו ובהתאם לנסיבות?

 

[benni (mac)]

אלו הקטנים...או יותר נכון

אלו הקטנות- גדולות נהיו...צודקת!מבחינתי אני,ואמנם קשה לי להרחיב על הענין,אך "התיקון" שלי למה שכתבת:הורדת האולי הראשון,הורדת ה-ואולי,והורדת הסימן שאלה בסוף.(סימן של חיוך רחב) ערב נעים לך ניצן,ולנמצאים ולנמצאות פה.

 

[מיכל בר]

ובני, הדברים שכתבתי לניצן מיועדים

גם אליך, כילד שחווה אובדן שכזה..

 

[מיכל בר]

ניצן חמודה

כמה שאת צודקת, שכל אחד בונה לו את השלבים שלו, בקצב ובנסיבות שלו.. אני בטוחה שגם כקטנה, עברת שלב אחרי שלב (שאת בחרת אותם), בלי לדעת אפילו. הרי השלבים האלה הם לא כאלה שאם את לא עוברת אחד, את לא יכולה להמשיך לבא אחריו... הם פשוט קיימים. תמיד אני מדברת על כלי עבודה, כאלה שמאפשרים התמודדות. ולילדים, כלי העבודה שלהם קטנים ולפעמים חסרים להם הרבה מהם, אבל בדרכם המיוחדת הם קולטים את מה שקרה סביבם ואולי מתחילים דווקא בהכחשה, בבילבול גדול, בפחד עצום לאבד את אחד ההורים, שמא יוותרו לבדם. אני ציינתי את שמות השלבים, אבל הנה, תוך כדי תשובה אליך, כבר נוספו עוד כמה. דווקא מעניין אותי לשמוע איזה שלבים את, כקטנה, עברת, לדעתך.

 

[ניצן16]

אז מיכל,

את שואלת אלו שלבים לדעתי אני עברתי- ובכן, זה סיפור ארוך ארוך ואני אנסה לתאר אותו הכי קצר שאפשר. שנאוה נפטרה היא הייתה בת 3, אני הייתי בת 5. אני זוכרת כשהקרובי משפחה מחו"ל באו ללויה כ"כ שמחתי לראות אותם. בכלל לא הבנתי למה הם באים. אני חושבת שאיפשהו עמוק בפנים ידעתי שהאחות הקטנה שלי נפטרה- אבל מה זה בדיוק אומר- לא הבנתי (או שאולי לא רציתי להבין). אז שנים עברו חלפו ובינתיים- התבגרתי קצת. לאזכרות שלה הלכתי, כי ככה ההורים רצו. זהו מבחינתי. כשאנשים שאלו אותי עליה- לא רציתי לענות. לא יכלתי. לא הייתי מסוגלת. עד שיום אחד בהיותי בכיתה ח´, מישהו שהכרתי, לא אישית אבל הוא היה מ"הגדולים" שבבית הספר שלי, (4 שנים מעלי) התאבד. היה לי נורא כואב, בעיקר על המשפחה שלו ימים ושבועות אח"כ. אחרי כחודש חשבתי לעצמי- למה בעצם כ"כ כואב לי-הרי בכלל לא הכרתי אותו או את משפחתו. ואז הבנתי- שבעצם כואב לי על עצמי, ועל המשפחה שלי. דרך ההתאבדות של אותו ילד בעצם התאבלתי על עצמי. ואז הגיע השלב של- מה עושים הלאה? איך חיים עם האובדן הזה? ובהדרגה למדתי (ואני עדין לומדת) איך לחיות עם זה. אז בעצם, כקטנה- אני לא חושבת שחויתי שום שלב מעבר להדחקה גמורה. רק אחרי הסיפור הנ"ל התחיל כל התהליך ה"רגיל" שאת ועדנה דברתן עליו. ועכשיו, ממש לא מזמן, בניתי אתר לזכרה (או יותר נכון אספתי את החומר, התמונות וכו´). פעם, בכלל לא הייתי חושבת על זה.

 

[ניצן16]

ולמעונינים שבכם

הנה הכתובת של האתר לזכר נאוה שלי. לילה טוב לכולכם.

 

[מיכל בר]

ניצן ...

איך שהיטבת לתאר את מה שהרגשת.. ההדחקה שסיפרת עליה צבטה את הלב.. מדהים איך ההתאבדות של מישהו שאת בקושי הכרת, חיבר אותך אל השכול הפרטי שלך ומשם, בעצם, התחלת את תהליך עיבוד האבל .. והאתר שבנית לזכרה של נאוה, נוגע ללב כל כך.. תודה שהעברת אלינו אותו..

 

[עדנה, אמא של אייל]

ניצן נערה יקרה שכמוך

מזה זמן שאני רוצה מאד להתייחס לדברייך. אלא שלא כל כך הכרתי את הסיפור שאת נושאת בתוכך מאז קטנות.... ועכשיו, אני קוראת את כל מה שכתבת ומבינה ועובר לי ככה בראש: איך ילדה אחת קטנה בת חמש שלא ממש מבינה, צריכה להתמודד עם מוות של אחות...... ואני יודעת שאפילו שילדים לא ממש מבינים, לבטח התחושה מוטבעת בהם וככל שגדלים היא הופכת לאיזה כאב גדול. ועוד חושבת שבעצם גדלת לצד צער ושבר של הורים וגם זה באופן ברור משפיע.....אז איך גדלים ככה? הולכת לראות את האתר לזכר נאוה אחותך וכבר שולחת לך המון חום.

 

[ניצן16]

תודה לשתיכן. ../images/Emo39.gif