אתמול אכלתי אכילה ריגשית
הדבר הטוב בזה: פעם זה היה קורה כל יום. עכשיו זה קרה אחרי כ-4 חודשים מהפעם הקודמת (למיטב זכרוני).
האתגר: לחזור להרגל החדש, שאין אופציה לאכול בזמן סערה ריגשית. סערה ריגשית פותרים בחפירות ובהכלת הרגש.
הנסיבות שזה קרה: אתמול בארוחת 10 החלפתי את התפריט הקבוע לכריך, בגלל שחברה ביקשה שנקיים את פגישת העבודה בבית קפה, והיה לה חשוב שנאכל ביחד. כריך בשעה 10 זה משהו שאני יודעת שהוא קשה לי, חשבתי שהפעם אני אסתדר. אבל מה שקורה בד"כ קרה גם הפעם, הרגשתי כל היום ש"בא לי" לאכול (לא שאני רעבה).
בנוסף, הייתי אתמול עייפה בטירוף (כי ישנתי בערך 3 שעות בלילה, כאשר בדכ אני ישנה בערך 7) והיה לי יום עמוס בעבודה, לפני היציאה לחופש.
בסביבות הערב, דיברתי עם חברה ותיקה, והזכרנו אירועים מעצבים (מבחינתי) שהיו לפני שנים בתקופת בית ספר. ניזכרתי והתעצבני שוב, כאילו זה היה אתמול...
חזרתי הביתה והבן שלי, שהתקשר אלי לזרז אותי שאני אבוא דחוף להסיע אותו, בכלל לא היה חצי מוכן. התפוצצתי מזה. הרגשתי זלזול.
בעלי ואני היינו צריכים להחליט החלטה שקשורה למשכנתא לפגישה שהיתה אמורה להתקיים הבוקר, והוא החליט לא להחליט עד הבוקר. חוסר הוודאות הוציא אותי מדעתי. הרגשתי חוסר ודאות.
הבת שלי החליטה שהיא חייבת תשומת לב מיידית, הרגשתי חוסר התחשבות נוראית.
האירוע עצמו: אכלתי קודם אבטיח, אחכ נקניק, כשהסעתי את הבן קניתי קוקילידה ובסוף גם אכלתי פנקייק אחד (ללא הסירופ והקצפת מעל). סה"כ אסון גדול זה לא. היו אירועים בעבר שאכלתי בהם הרבה יותר.
מנסה לחשוב מה לעשות אחרת פעם הבאה: לא יודעת. האמת, שמקבץ כזה של דברים ביום אחד זה לא שיגרתי. אולי לחזור במהרה להרגל החדש, לשמוח שזה נדיר, להזכר איך היה פעם ולהחליט שוב שאני לא מעוניינת להיות שם יותר, לדעת שהרגלים ישנים טיבם לקפוץ לביקור.
הדבר הטוב בזה: פעם זה היה קורה כל יום. עכשיו זה קרה אחרי כ-4 חודשים מהפעם הקודמת (למיטב זכרוני).
האתגר: לחזור להרגל החדש, שאין אופציה לאכול בזמן סערה ריגשית. סערה ריגשית פותרים בחפירות ובהכלת הרגש.
הנסיבות שזה קרה: אתמול בארוחת 10 החלפתי את התפריט הקבוע לכריך, בגלל שחברה ביקשה שנקיים את פגישת העבודה בבית קפה, והיה לה חשוב שנאכל ביחד. כריך בשעה 10 זה משהו שאני יודעת שהוא קשה לי, חשבתי שהפעם אני אסתדר. אבל מה שקורה בד"כ קרה גם הפעם, הרגשתי כל היום ש"בא לי" לאכול (לא שאני רעבה).
בנוסף, הייתי אתמול עייפה בטירוף (כי ישנתי בערך 3 שעות בלילה, כאשר בדכ אני ישנה בערך 7) והיה לי יום עמוס בעבודה, לפני היציאה לחופש.
בסביבות הערב, דיברתי עם חברה ותיקה, והזכרנו אירועים מעצבים (מבחינתי) שהיו לפני שנים בתקופת בית ספר. ניזכרתי והתעצבני שוב, כאילו זה היה אתמול...
חזרתי הביתה והבן שלי, שהתקשר אלי לזרז אותי שאני אבוא דחוף להסיע אותו, בכלל לא היה חצי מוכן. התפוצצתי מזה. הרגשתי זלזול.
בעלי ואני היינו צריכים להחליט החלטה שקשורה למשכנתא לפגישה שהיתה אמורה להתקיים הבוקר, והוא החליט לא להחליט עד הבוקר. חוסר הוודאות הוציא אותי מדעתי. הרגשתי חוסר ודאות.
הבת שלי החליטה שהיא חייבת תשומת לב מיידית, הרגשתי חוסר התחשבות נוראית.
האירוע עצמו: אכלתי קודם אבטיח, אחכ נקניק, כשהסעתי את הבן קניתי קוקילידה ובסוף גם אכלתי פנקייק אחד (ללא הסירופ והקצפת מעל). סה"כ אסון גדול זה לא. היו אירועים בעבר שאכלתי בהם הרבה יותר.
מנסה לחשוב מה לעשות אחרת פעם הבאה: לא יודעת. האמת, שמקבץ כזה של דברים ביום אחד זה לא שיגרתי. אולי לחזור במהרה להרגל החדש, לשמוח שזה נדיר, להזכר איך היה פעם ולהחליט שוב שאני לא מעוניינת להיות שם יותר, לדעת שהרגלים ישנים טיבם לקפוץ לביקור.
