אתמול ביקרתי בעכו. לא איבדתי שם כלום

[poseidon111]

אתמול ביקרתי בעכו. לא איבדתי שם כלום

ואני גם לא מכיר שם אף אחד. פשוט הייתי באיזור ואמרתי שזו הזדמנות מצויינת לבקר שוב את ידידי הוירטואלים משכבר הימים- הטמפלרים.
אז ביקרתי באולמות שבהם התכנסו לפני הקרבות, הלכתי במנהרה שחצבו מתחת לעיר כדי להימלט במקרה הצורך, ואפילו התרגשתי מהחומות.
אבל זה לא העניין.
במסגרת הכרטיס המשולב היה גם ביקור במוזיאון יותר מודרני. יש אספן ישראלי שאוסף באובססיביות חפצי עבודה ומחיה מראשית המאה
הקודמת עד לשנות השישים, עם סיום עידן המקררים שהיה צריך להכניס פנימה בלוק קרח, כדי שיקררו.
היו שם חפצים שעוררו התרגשות כי אני זוכר אותם מבית הורי. זה היה טיול אחורה בזמן עד כדי כך, שלא ידעתי את תפקידו של כל מוצג.
אבל, וזה האבל הגדול, נהיה לי מפחיד פתאום לחשוב עד כמה אנו משועבדים לטכנולוגיה של היום. הפסקת חשמל, ואנו כמו ג'וקים על
הגב. פשוט לא יכולים לעשות מאומה, שלא לדבר על כל הגאדג'טים שיש לכל ילד.
פעם החיים היו כל כך תמימים, כל כך לא מסובכים.
היום? דרעק.

ולסעיד יש אחלה חומוס ב"שוק העממי".

 

[דאגרוטיפ]

יא פוס המטופלר, לפני דקות איימתי שאם לא וזה.

לא יודעה ממה אני שבעת רצון יותר, שחזרת או מקריאת הפוסט החוויתי שלך.
נדמה לי שזה שילוב של השניים.

עכו עוצרת נשימה ביופיה ובשילוב הנדיר בין ארבע דתות שמצאו בה משכן.
בתי הכנסת העתיקים, המסגדים רבי העוצמה, הכנסיות המפוארות
וגן הקבר של בהאולה מייסד דת הבהאיים. אם כי בחיפה, הגן מרשים יותר.
החומות שמקיפות אותה והחופים הנפרשים לרגליה, הופכים את חווית
הביקור בה לבלתי נשכחת בעיניי, וזאת ללא אף מילה על אוצורותיה בני אלפי שנים.

 

[poseidon111]

למה את חושבת שמיהרתי לחזור?

 

[קייזר סוזי]

הקידמה דפקה את כולנו

בכנות אני אומרת את זה.
יש בה את החיוב, אבל הרבה מן השלילה גם.

היום אתה חייב להתקדם ..
כמעט ואין אנשים שמשתמשים בטלפון של הבית.
אז אתה חייב לחייג לנייד, ובשביל זה צריך להיות לך נייד.
ואם רוצים לשלוח לך תמונות, אתה חייב תמיכה במולטימדיה.. וזה לא נגמר.
ואז אתה מוצא את עצמך מחזיק סמארטפון.

כל הקשרים הפכו להיות מרושתים ולא אישיים.
קשה מאוד לשמור על קשרים אישיים, הכל פייסבוק/סמסים.. בקושי טלפונים.
אני לאחרונה משתדלת לפחות לשות טלפונים ולא לסמס.
או לפחות לשלב.

אילו דברים ראית, ספר פוס, זה מעניין אותי.

 

[poseidon111]

ראשית, אני חייב להסכים עם הדרך שבה את

רואה את הדברים. בנוסף לשאר הדברים שמנית, אני יכול להוסיף שביקורי קרובים, אצלנו לפחות נעשו םחות נפוצים, אם כי היית מצפה להיפך,
בהתחשב בעובדה שאתה חוצה את הארץ בזמן קצר מאוד.
שליחת ילדים בחופש הגדול לשבוע לקרובי משפחה כמעט אינה קיימת, ועוד.

היינו פה
http://www.akko.org.il/
ומה שכתבתי עליו הוא פה:
http://www.pnay.co.il/user/articles.php?oper=article&id=138

ממש, אבל ממש מומלץ, למי שבאזור.

 

[קייזר סוזי]

אז הזכרת לי משהו

פעם כשהיינו קטנים, כל שבת היינו נוסעים לטייל.
כל חג היינו חורשים את הארץ/יוצאים לצעדות כמו הכרמל וכו..... עם חברים של ההורים והילדים.
קבוצה גדולה כזו, גדלנו יחד.

היום... כלום.

 

[בני הספל]

היות וחייתי אז וגם היום, יש לי דיעה שונה

ממה שנכתב כאן
היום החיים הרבה יותר נוחים, בריאים וכייפים מאלה שחויתי בשנות החמישים - שבעים.
כמעט בכל פראמטר קל יותר ואפילו בריא ובטוח יותר.
הרפואה התפתחה הרבה כתוצאה מהמיחשוב והיום יש פתרון כמעט לכל מחלה לעומת העבר שבו שכבו אנשים בבתי חולים מיושנים ללא מיזוג וללא תקשורת וללא תיק חולה וירטואלי שנודד איתך לכל מקום.
התיקשורת (הזכירו כאן ניידים?) זה הדבר שעושה לי את החיים הכי קלים.
כאב לשתי בנות ואבעה נכדים שמפוזרים בין בוסטון והגליל, אני לא מתאר את עצמי שורד עם מכתבים של פעם ב...ועם תיאום שבועות מראש לשיחת טלפון יקרה להחריד מהטלפון של השכן או הדאר, כי ככה זה היה. שלא לדבר על הסקייפ וכו'.
התקשורת לא גורמת לניכור בין בני האדם כי פעם חיו אנשים בלי לצאת מהיישוב וכיום מעגלי ההיכרויות שלי הרבה יותר רחבים בזכות הפורומים האינטרנטיים ואם בגלל זה אני לא יכול בלי הנייד? סו ווט? חשבו כמה חיים ניצלו בדרכים בזכות הניידים האלה

ותגידו, באמת הייתם מוכנים להדחס בתוך אוטובוס מסריח מגברים ללא דיאודורנט וללא מזגן?
"היו ימים"

 

[poseidon111]

ראה, מבחינת נוחות החיים, אין ספק שאין מה

להשוות בין אז להיום.

אני יותר כיוונתי לתחושה שלי שפעם החיים היו יותר פשוטים מבחינת הקצב שלהם, הרדיפה הבלתי נגמרת לעוד ועוד, ומהבחינה החשובה ביותר
לדעתי-
פעם כל ראיית העולם היתה צנועה יותר וסלחנית לאלו שלהיות עשיר לא היה בראש מעייניהם.
פעם האנשים היו תמימים יותר, אידיאלים קדמו ל"אני", וקבלת האדם על פי אישיותו, ולא רכושו, היתה דומיננטית יותר.

 

[בני הספל]

תראה..תשמע

לקח לי זמן לענות לך מבלי להגיד " ראה צוציק..". ובאמת אני מעריך את הראיה שלך של החיים כיום כי אלה החיים שאתה חווה אותם. אבל גם אז היינו אנשים פשוטים ורגילים שעושים לביתם ורוצים מינימום של ביטחון וביטחון כלכלי ואולי אוטו-יד-שניה.
אז הסגידה לעשירים היתה כמו היום ומי שהיה לו "אוטו" בשכונה (בדרך כלל מכונית אמריקאית משנות הארבעים) היה למושא הערצה.
אל תשכח שאידיאליסטים וקיבוצניקים היו חלק זעום מהאוכלוסיה ושהמדינה או היישוב ניבנו על ידי סוחרים זעירים ותעשיינים בינוניים מפולין (היו גם כמה ייקים..) שלא מעריכים מספיק את פעלם..
אז העריצו את אלה שיש להם, מכרו סחורה גרועה במסווה של "יקר וטוףףף", המזון היה גרוע ולא הכי מפוקח בריאותית והדתיים סחטו את כולנו כמו היום.
אז לא היו תמימים והאידיאל היה "להסתדר ושהילד שלי יהיה דוקטור".
ביחס לתרבות, היום העסק הרבה יותר פתוח ומתקדם. אז הספרים היו של "עם עובד" המפייניקית ואילו היום בכל טבלט יש לך את עמוס עוז מצד אחד או "ספרי מטוסים" מצד שני (שאני מת עליהם). הפילהרמונית היא לא נחלתם הבלעדית של ייקים מעונבים וגם סל התרבות בבית הספר הוא הרבה יותר רחב ממה שהיה כשהייתי ילד.
והנה לך שיר משנת 1958..מה השתנה?
השתנה לטובה...

 

[poseidon111]

ראשית, הלוואי והייתי צוציק... שנית, אתה יודע

יש עוד לא מעט אנשים מאותה תקופה שבדרך פלא עדיין חיים כדי לספר על ההבדלים בין אז להיום, כך שהדברים שכתבתי משקפים את דעתם
של אלו אשר חיו בתקופה ההיא ועכשיו, ויכולים לעמוד על ההבדלים.
יחד עם זאת אני יכול לומר לך בוודאות המסתמכת על מחקרים וסטטיסטיקות שמעולם הפערים החברתיים והכלכליים לא היו עמוקים כהיום.
האנשים היו אז בסוג של חיי אידיאל של לבנות את המדינה. אז כמובן שכולם עבדו כמו חמורים, אבל התחושה של להידמות לשכן, ולמה
לו יש ולי אין, היו חיוורים ביחס להיום, רק כי כולם הבינו (או מרביתם המכריע), שצריכים להגיד תודה על כך שהם חיים במדינה משלהם.
האם לא היו אז עשירים? כמובן שכן, אך השאלה היא מה היה כוחם ביחס לכלכלה הארצית בהשוואה להיום.
היום הטייקונים מחזיקים את המדינה.
אז המדינה עצמה (ההסתדרות), היתה אחראית לכלכלה. האוריינטציה היתה הרבה יותר סוציאלית מאשר קפיטליסטית כפי
שהיא היום.

 

[בני הספל]

ראשית, אני אחד מאלה שבדרך פלא וכו'...

אז אני מדבר מגוף ראשון.
אי אפשר עד אין קץ להגיד תודה שיש לך מדינה. רצינו אז ואנחנו רוצים היום לחיות במדינה נורמלית.
שנית, החיים אז לא הי אידיאלים. חצי מהעם שרד את השואה והמשיך במלחמת ההשרדות. השואה היתה צל ענק שאני עצמי עוד זוכר אותו. האוירה היתה לא קלה עם המון עצב באויר.
החצי השני היו העולים החדשים שרובם הגיע הנה , בשנות החמישים, לא מתוך אידיאל גדול. וגם הם היו במעברות ונלחמו מלחמת הישרדות.

 

[Aronsona]

ראו חברים.

כמי שנמצא איפוא שהוא באמצע, מבחינת גיל ביניכם, גם לי יש מה לומר.
אז נדמה לי שהתקופה של שנות החמישים שישים היתה סוג של עידן התמימות. למרות הקשיים, גם אני זוכר את אותם "עשירים" עם מכונית.גם אני זוכר את התיכנון הארוך מאד לנסוע מפתח תקוה ליגור או למלכיה. וכמובן שאי אפשר היה לנסוע ולחזור באותו יום. יותר מזה, כמה פעמים אמא שלי שמעה אותי בטלפון במלחמת יום כיפור? אולי פעמיים. ומי שטס לחו"ל היה אח של אלוהים הרי. אז אין ספק שהחיים היום נראים יותר קלים אבל התחרותיות הנוראה הקיימת, הקצב המוגבר של החיים, נראים הרבה קשים היום משום מה.

 

[poseidon111]

זה בדיוק מה שניסיתי לומר.

 

[יחפהבפארק]

אכן כן

אני זוכרת את עצמי כילדה, נסיעה מיפו גבול-בת-ים לשיכון המזרח בראשל"צ, לקחה לנו חצי יום בשלושה אוטובוסים שונים. אשקלון היתה לי מדינה אחרת. את ירושלים ראיתי רק בטיול בית ספר ואת הכנרת רק בטיול השנתי. יחד עם זאת היתה לי ילדות נהדרת.
היום קשה מאוד לעמוד בקצב השינויים ואנחנו לא יכולים להשיג בשום אופן את ההתקדמות הטכנולוגית, למרות שאני מבינה על מה בני הספל מדבר כי גם אני מדברת עם הבן שלי בברלין לפחות 3 פעמים בשבוע, כאשר בשנות החמישים או השישים לא היה שום סיכוי לדבר עם מישהו שגר בחו"ל מלבד באמצעות מכתבים. הרפואה התקדמה המון זה נכון, אבל באותה המידה גם המחלות התקדמו נורא. ככל שהטכנולוגיה הרפואית מתקדמת, כך עושה רושם שהמחלות משתכללות ומתחכמות יותר ויותר, כאילו יש איזה מישהו שם למעלה אשר דואג שהאנושות לא תגדל למימדי ענק ותשמיד את הכדור עליו היא חיה.
אני עדיין מתגעגעת לפעמים לימים של פעם

חוץ מזה,
הייי אביעד

 

[Aronsona]

הי יחפונת,

נראה שרק זקני השבט יודעים בדיוק על מה מדובר