אתמול בירושלים
היה נחמד לראות, בין הרבים שהיו במקום, הרבה הרבה בני נוער/תנועות נוער שהגיעו (כנראה) בהסעות המאורגנות. היה מסודר קצת כמו בימת הופעות עם רמקולים ורק הזיקוקים היו חסרים בסוף. עקב קשיי תנועה מחרידים אחרתי מעט ועזבתי מעט לפני הסיום. הרבה מילים, לא מעט שירים, הרבה נואמים, כולל נציגי נוער. כולם כולם מבטאים את אהבתם לגלעד ומביעים/צועקים/שרים את רצונם שאהוד יבוא/ירד אל העם ו/או יעשה מעשה מיידי. כזכור, אתמול היה היום ה- 886. הרגשתי צורך להיות שם אבל לא הרגשתי שאני אכן עושה/תורם דבר מה מוחשי למאבק. בשיחות קטנות עם אחרים הרבה דיברו על השונות של גישת משפ' שליט לעומת הגישה של משפחתו של אודי. השוו בין נועם לבין קרנית אבל תמיד בזהירות בין הטיפות וכמובן תוך הבנה להבדל הידוע בין גלעד לאלדד/אודי. כולם, כולנו רוצים לראות את גלעד חזרה בבית. כולם, כולנו לא ממש יודעים מה לעשות. דובר על פעילויות נוספות כגון מול בית הסוהר בדרום, הצלב האדום ועוד אך בקצה פדחתי איני בטוח שאכן כל הפעילויות המרשימות הללו אכן מקדמות ולו במעט את חזרתו של גלעד הביתה. שוב, לדעתי הרבה נמצא בידיים של משפחת שליט. כפי שנכתב פה לעיתים. לו רק ידענו מה לעשות. מה לעשות מבחינת לחץ על הממסד. אולי שביתת רעב אמיתית ומתוקשרת של בני המשפחה? אולי אלימות הפגנתית ברמה כזאת או אחרת - למשל סגירה בכח של צירי נסיעה מרכזיים? אולי מסע של צעירים המסרבים להתגייס באופן הפגנתי תוך נכונות ללכת אפילו לכלא על כך? האם העם הנפלא הזה עדיין נוצר בליבו את גלעד? היתכן שגלעד הוא כבר סיפור ישן שבקושי תופס נפח תקשורתי? מאין יבוא עזרו? ושוב, היו המון מחשבות, לעיתים מדהימות ברגישותן, לגבי הילד הזה שנמצא (כנראה) באיזה בור חשוך. ושוב, בין המשוחחים היו המון אנשים עם המון רעיונות מה ניתן לעשות מהצד הממסדי כלפי המחזיקים בגלעד, המחזיקים במובן של אנשי רצועת עזה. הבעייה שלא ממש מרגיש שמישהו בממסד בכלל חושב לעשות איזה מעשה. הלב כואב ועדיין... גלעד עדיין לא איתנו. גלעד עדיין לא חופשי. גלעד עדיין בחזקת חטוף/שבוי/נעדר.
היה נחמד לראות, בין הרבים שהיו במקום, הרבה הרבה בני נוער/תנועות נוער שהגיעו (כנראה) בהסעות המאורגנות. היה מסודר קצת כמו בימת הופעות עם רמקולים ורק הזיקוקים היו חסרים בסוף. עקב קשיי תנועה מחרידים אחרתי מעט ועזבתי מעט לפני הסיום. הרבה מילים, לא מעט שירים, הרבה נואמים, כולל נציגי נוער. כולם כולם מבטאים את אהבתם לגלעד ומביעים/צועקים/שרים את רצונם שאהוד יבוא/ירד אל העם ו/או יעשה מעשה מיידי. כזכור, אתמול היה היום ה- 886. הרגשתי צורך להיות שם אבל לא הרגשתי שאני אכן עושה/תורם דבר מה מוחשי למאבק. בשיחות קטנות עם אחרים הרבה דיברו על השונות של גישת משפ' שליט לעומת הגישה של משפחתו של אודי. השוו בין נועם לבין קרנית אבל תמיד בזהירות בין הטיפות וכמובן תוך הבנה להבדל הידוע בין גלעד לאלדד/אודי. כולם, כולנו רוצים לראות את גלעד חזרה בבית. כולם, כולנו לא ממש יודעים מה לעשות. דובר על פעילויות נוספות כגון מול בית הסוהר בדרום, הצלב האדום ועוד אך בקצה פדחתי איני בטוח שאכן כל הפעילויות המרשימות הללו אכן מקדמות ולו במעט את חזרתו של גלעד הביתה. שוב, לדעתי הרבה נמצא בידיים של משפחת שליט. כפי שנכתב פה לעיתים. לו רק ידענו מה לעשות. מה לעשות מבחינת לחץ על הממסד. אולי שביתת רעב אמיתית ומתוקשרת של בני המשפחה? אולי אלימות הפגנתית ברמה כזאת או אחרת - למשל סגירה בכח של צירי נסיעה מרכזיים? אולי מסע של צעירים המסרבים להתגייס באופן הפגנתי תוך נכונות ללכת אפילו לכלא על כך? האם העם הנפלא הזה עדיין נוצר בליבו את גלעד? היתכן שגלעד הוא כבר סיפור ישן שבקושי תופס נפח תקשורתי? מאין יבוא עזרו? ושוב, היו המון מחשבות, לעיתים מדהימות ברגישותן, לגבי הילד הזה שנמצא (כנראה) באיזה בור חשוך. ושוב, בין המשוחחים היו המון אנשים עם המון רעיונות מה ניתן לעשות מהצד הממסדי כלפי המחזיקים בגלעד, המחזיקים במובן של אנשי רצועת עזה. הבעייה שלא ממש מרגיש שמישהו בממסד בכלל חושב לעשות איזה מעשה. הלב כואב ועדיין... גלעד עדיין לא איתנו. גלעד עדיין לא חופשי. גלעד עדיין בחזקת חטוף/שבוי/נעדר.