אתמול בערב
בטלויזיה התראיין יאיר לפיד אצל קובי מידן. יאיר לפיד דיבר על עצמו כאח שכול (אחותו נהרגה בתאונת דרכים), וחלק מהדברים שאמר הזכירו לי שיחות שהיו כאן בעבר על אחים שכולים, על התחושה של ההזנחה, של הדחיקה הצידה. הוא סיפר על הקושי להיות במקום של אח שכול, על ציפיות של אחרים והצורך ´לשמור על ההורים´, להיות חזק בשבילם כשהם מתפרקים, ואתה כאח בעצם נדחק הצידה ולא נותן ביטוי לכאב שלך. מאוד נגעו בי הדברים שאמר על כך שאנחנו כל חיינו גדלים בתחושה שההורים תמיד יהיו שם בשבילך, לתמוך, לחזק ופתאום ברגעים שכאלה, התפקידים מתחלפים והם לא שם, ואתה זה שצריך להיות שם בשבילם. עשרים ואחת שנים הוא ואחותו חגגו יום הולדת באותו יום, ומאז הוא בעצם לא מסוגל יותר לחגוג ביום הזה שכבר לא שמח יותר עבורו. עצוב.
בטלויזיה התראיין יאיר לפיד אצל קובי מידן. יאיר לפיד דיבר על עצמו כאח שכול (אחותו נהרגה בתאונת דרכים), וחלק מהדברים שאמר הזכירו לי שיחות שהיו כאן בעבר על אחים שכולים, על התחושה של ההזנחה, של הדחיקה הצידה. הוא סיפר על הקושי להיות במקום של אח שכול, על ציפיות של אחרים והצורך ´לשמור על ההורים´, להיות חזק בשבילם כשהם מתפרקים, ואתה כאח בעצם נדחק הצידה ולא נותן ביטוי לכאב שלך. מאוד נגעו בי הדברים שאמר על כך שאנחנו כל חיינו גדלים בתחושה שההורים תמיד יהיו שם בשבילך, לתמוך, לחזק ופתאום ברגעים שכאלה, התפקידים מתחלפים והם לא שם, ואתה זה שצריך להיות שם בשבילם. עשרים ואחת שנים הוא ואחותו חגגו יום הולדת באותו יום, ומאז הוא בעצם לא מסוגל יותר לחגוג ביום הזה שכבר לא שמח יותר עבורו. עצוב.