אתמול דברתי עם אמא שלי

[nubi]

אתמול דברתי עם אמא שלי

על הלידה שלי. היא אמרה שבדיעבד היא היתה צריכה להתערב ולהקים מהומה כדי שיורידו אותי לחדר ניתוח. תקציר: לידה ארוכה מאוד, 22 שעות. 4 שעות של צירי לחץ, הורדות דופק שלי ושל הקטנה שבנס לא הסתיימו באסון. וואקום שנשבר פעמיים ופעם שלישית-רק בהתערבות אלוהית, כי אני כבר לא ממש הייתי שם, הצליח. אז נכון, נולדה לי ילדה בריאה. אין לי זכות לקטר או לבוא בתלונות. אבל הטראומה... לפני שבוע היה לי התקף חרדה אמיתי. כזה עם דפיקות לב והזעה מוגברת. למה? כי חשבתי על הלידה הבאה, ודמיינתי אותה כמו הקודמת. מצד אחד אני רוצה חוויה מתקנת. מצד שני, אני בטוחה שבפעם השניה אלוהים יהיה עסוק ואני אלך. אלא שהפעם מחכה לי ילדה מתוקה בבית. המחשבה הזאת, שכמעט הלכתי, לא מפסיקה להטריד אותי. אני חוזרת כל הזמן לרגע ההוא שצרחתי שיעזרו לי וראיתי שחור בעיניים. ברור לי שאת הלידה הבאה אני לא עוברת לפני טיפול. אבל מה אם באמת יקרה משהו? (והכתבות בעיתון, אגב, לא ממש עוזרות לי).

 

[עמית@]

מה אם יקרה משהו.

זו שאלה מאוד כללית ובאמת מפחידה, מה אם באמת יקרה משהו? אני מניחה שאם יקרה משהו הוא יכול לקרות באותה מידה בכביש, בבית, מחוץ לבית, רמות הסיכון הן גבוהות מאוד, וגם אצלי לא פעם החרדות משתלטות לרמה שמצריכה ממני כמה דקות התאוששות, מרוב פחד. קודם כל טיפול זה נפלא, במקרה הצורך גם טיפול תרופתי תומך, כדי להתגבר על הפחד, ליווי צמוד בהריון (אולי מיילדת או תומכת) ביחד תוכלו להחליט אם ללכת הפעם על ניתוח אלקטיבי, או להגיע ללידה מוכנה בצורה אחרת, במקום שבו תבחרי, כמה שיותר פרמטרים בשליטה..

 

[ציף שלי]

אני חרדה מאוד מהלידה המתקרבת...

ואת ישי ילדתי בלידה וגינלית עם אפידורל (שלא עזר בצירי הלחץ...). תוך 6 שעות הוא היה בחוץ, ללא תפרים וחתכים. אני לא זקוקה לחוויה מתקנת והלוואי והלידה הקרובה תהיה כמו זו שהייתה

ובכל זאת אני מפחדת שיקרה משהו, מפחדת מהכאב, מפחדת מאחרי הלידה... כנראה שהחרדות טבעיות. לדעתי, טיפול יהיה נפלא ואולי תומכת לידה או מיילדת מטעמך יעניקו לך את הביטחון.

 

[sariii]

../images/Emo24.gif למרות שעברתי 2 לידות ממש

קלות הפחדים היו קיימים וגם עדיין. לפני הלידה הראשונה כ"כ פחדתי שרציתי לקבוע תור לקיסרי מראש, פשוט לבוא וללדת כשאני "שולטת" באופן יחסי כמובן בעניינים, כמובן ששכנעו אותי לא לעשות זאת ובסוף ילדתי בשבוע 37 כך שגם אם הייתי קןבעת תור לקיסרי מן הסתם הייתי יולדת קודם. למרות הלידה הראשונה הקלה הפחד שלי מהלידה השניה היה היסטרי ובלתי שפוי לחלוטין, כולם מסביב אמרו לי את המשפטים הטפשיים שאם הלך טוב בפעם הראשונה בטוח ילך גם בפעם השניה, אצלי התסריטים השחורים היו בדיוק הפוכים, מה לעשות אני רואה שחורות, הלך טוב בפעם הראשונה בטוח ילך רע בפעם השניה. אבל אין מה לעשות וחייבים למצוא את הדרך להתגבר על התסריטים האלה, כי יש כ"כ הרבה פחדים במהלך החיים שלנו וצריך למצוא את הדברים הטובים להאחז בהם ולהמשיך בדרך שבה אנו רוצים.

 

[lulyK]

../images/Emo10.gif מבינה אותך מאד.

 

[ו שתי]

עם כל זה

שאני עדיין רחוקה מההריון הבא, אני איתך. עד כדי התיעצות רצינית עם רופא נשים לגבי קיסרי אלקטיבי בפעם הבאה. וכן, גם אני מהבוכות מסיפורי לידה של אחרות, ומהנכנסות לדכאון מתמונת ילוד על בטן אימו מיד לאחר הלידה. אם לא הייתי פוחדת עד מוות להשאיר ילדה יתומה, כבר הייתי שוב בהריון.

 

[ornaok]

בעלי אמקר לי קצת אחרי הלידה

שפי דעתו כל הלידות שלי יהיו בקיסרי עם רעלת הריון, וכשאי שאני אפסיק לפנטז על לנל"ק או לידה טבעית, ושאכין את עצמי ואעבד את הרעיון. אני חושבת שזה נובע מהטראומה *שלו* כי שתינו כמעט הלכנו, ובסוף זה נגמק בניתוח, והוא לא היה רוצה לעבור את זה שוב. האם הוא צודק? האם כדאי לי להתכונן לקיסרי? לא יודעת. לא רוצה. לא חושבת על זה עדיין. מדחיקה.

 

[ornaok]

כמה טעויות, סליחה... אמקר=אמר

שפי=שלפי כשאי=כדאי נגמק=נגמר

 

[עדי 5]

יקירתי,חיבוק ענק אלייך

יפה שאמא שלך נזכרה לדבר על זה. תשמעי,אני חייבת להגיד לך שכל הריון הייתי בהיסטריה מה יקרה אם יקרה לי משהו ולא אצא בחיים מהלידה. ככל שיש לי יותר ילדים אני בהיסטריה גדולה יותר. היום אפילו נסיעה מחוץ לעיר מלחיצה אותי קצת. אבל אין מה לעשות. תחשבי חיובי,תהיי עם האנשים האופטימיים. ללכת לטיפול זה נפלא, את חייבת להשתחרר מהחוויה האיומה שלך מהלידה של שי וללכת על חוויה מתקנת. ואיפה אלמצוא אותי את יודעת נכון? אגב,יש לי עוד חוב איתך. לא שכחתי

 

[גלשני]

מאחר ויש לי מקרה כזה מאוד קרוב אליי

(קרובת משפחה שנפטרה בלידה עם התינוק שלה והותירה בעל וילדה בת 5 לבדם) אני יודעת שאחת הסיבות שלא יכלתי לחשוב במשך תקופה ארוכה על הריון נוסף היא הקרבה אליהם, המוחשיות הכמעט יומיומית של האסון שקרה, האובדן והפחד שהברק בכל זאת יכה פעמיים. מסכימה איתך מאוד לגביי טיפול.

 

[בלינקה]

את דעתי לגבי טיפול בכלל וטיפול בך

בפרט בנושא הזה של הלידה כבר אמרתי לך. ואם את לא זוכרת, אני בעד. בעד מה אני עוד? בעד הכנה טובה ללידה. בפורום מצומצם. עם דגש על בן הזוג, מה הוא יכול לעשות בשבילך, וכמה כוח יש לו מול הממסד. אולי משהו פרטי עם הדי הרפז, שאני מחזיקה ממנה כמי שמספיק מנוסה, רגישה ובעלת ידע בשביל לעזור במועד סמוך יותר ללידה. ונכון שעכשיו הכל בחדשות והכל עולה, אבל, חייבים חייבים חייבים לזכור. אלו מקרים נדירים. לכן הם בכותרות. העובדה שאנחנו מכירים את המקרים הנדירים, או אפילו חלק מהמקרים הנדירים, לא הופכת את האפשרות שטרגדיה גדולה תקרה לך לאפשרית יותר. ועוד משהו. אתם אחרי הלידה של שי. אתם יודעים יותר. תמנפי את זה. במקום לשקוע במרה שחורה, נסי לנתח את הלידה באופן מרוחק, לקרוא שוב את סיפור הלידה, להסיק מסקנות וללמוד הלאה, בלי להכניס יסורי מצפון לעניין.

 

[טלי בארץ הלמה]

טיפול, טיפול ועוד פעם טיפול.

החרדה שלך מובנת ועם זאת, אם זה ימנע ממך להביא ילדים לעולם למרות שאת רוצה בהם - זה לא טוב. ואם בנקודה הזאת את מרגישה שזה מה שעוצר בעדך וכל התנאים האחרים בשלים - זה הזמן לטפל בזה.

 

[אמאאור]

נובי, כתבו לך דברים נכונים וטובים

אני מצטרפת לרוח הדברים הכללית, ומציעה: לכו לפגישת הכנה ללידה באופן פרטי, למדריכה מנוסה, מישהי שיש לך קליק טוב איתה. תעשו תהליך עיבוד של הלידה של שי בצורה מקצועית. מישהי שיש לך כימיה טובה איתה תעשה לך שירות אדיר בתחום הזה. את חייבת לסגור משהו מהסיפור של הלידה הקודמת, אחרת החרדה תתפוס עוד ועוד מקום בחיים שלך. תקדישו לזה זמן ותנו לזה את כל המקום, כדי שזה יוכל ללכת.

 

[אפרת12]

יוצאת לרגע מהלימודים כי חייבת להגיב

הטראומה שלי דומה לשלך - ואקום שנמשך יותר מידי זמן, השתחרר הרבה פעמים ובנס נגמר כמעט בלי סימן. ובדיעבד הסתבר שבכלל היה אסור לעשות ואקום, כי סיון היה מעל 4 קילו, אבל אף אחד לא ניחש (אם היו מנחשים - סביר להניח שהיו לפחות קצת יותר לוחצים עלי ללכת לקיסרי), וחבל הטבור היה קצר - שזה גם סיכון. גם אני וגם אמא שלי כועסות עלי שלא החלטתי לבקש קיסרי לפני שהיה מאוחר מידי. ואיך ההרגשה שלי לקראת הלידה הקרובה

אני חוששת פחות מאשר לפני הלידה הקודמת, אבל משתדלת לבטח את עצמי מכל הכיוונים כדי שאם יהיה ספק מסוים הכי קטן - אדרוש ניתוח קיסרי. אני מניחה שאני מרגישה בטוחה בעצמי ואיכשהו לא סובלת מחרדות משתי סיבות - א': עיבוד די מסיבי של החויה עם עצמי, וגם עם הסביבה, שהביא אותי למצב אסרטיבי יותר (וכאמור - יותר ביטוחים) ב': פחות סימפטי - יכולת הדחקה שקיימת אצלי ומדהימה אותי בכל פעם מחדש. ומה אם באמת יקרה משהו

זה במסגרת הדברים שאנחנו לא יכולות למנוע. אני אפילו לא יכולה להבטיח שאנחנו יכולות למנוע מחסור באסרטיביות - מה שהיה יכול להציל חיים, לעתים (נשמע תבוסתני, אני יודעת). אבל כפי שעמית כתבה - בכל מקום ובכל רגע יכול לקרות משהו. זה הצל שמלווה את החיים שלנו תמיד. זה לא רק בלידה. אני בכלל לא רוצה להעלות פה כל מיני תסריטים - לכל אחת ואחד יש אותם. אני בעד להתיחס אליהם פשוט כחלק מהחיים - אין אפשרות לנטרל את הבלתי ידוע. אני חושבת שאת צודקת בהחלטה ללכת לטיפול - אל תמסמסי אותה. ולסיום -

גדול. ועוד

אחד.

 

[אמאאור]

כל מילה - ../images/Emo45.gif

 

[נסע ויוּד]

בקצרה, כי יהב מטריף אותי

לא יכולה להדגיש מספיק את ענין הטיפול. אם את צריכה שם וטלפון, רק תגידי.

בלידה הבאה ללכת ללידה פרטית. אפשר בלניאדו, זה ממש לא סיפור. פעם היה אפשר גם ברמב"ם, לא יודעת אם זה עדיין קיים היום.

אולי בכלל ללכת על קיסרי מתוכנן. לא כיף בכלל, אבל בהחלט מוציא את עוקץ האי-ודאות הגדול. אמנם זה ניתוח עם כל הסכנות של ניתוח, מצד שני יודעים לאן הולכים.

 

[אמברון]

עם אסופה נהדרת כזאת של תגובות

לא נותר לי אלא לחבק אותך חזק. ההחלטה ללכת לטיפול היא החלטה נכונה ואמיצה. זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות למען עצמך בשלב הזה - ולו על מנת להקטין במידה מסויימת את החרדה. אני, כלא חרדתית בשוטף, הופתעתי מהחרדות המטורפות שהיו לי דווקא לפני הלידה הראשונה. מה שעזר לי (מאוד מאוד מאוד) ואיפשר לי לידה שניה נינוחה יותר ולחוצה הרבה פחות, היה רופא פרטי, שליווה אותי לאורך ההריון וגם בלידה עצמה. זה עלה הון עתק (את כבר מכירה אותי. לקחתי את פרופ' נרי לאופר, שהיה בזמנו מנהלת מחלקת נשים ויולדות בעין כרם) אבל היה שווה כל גרוש! ועוד דבר קטן וחשוב למדתי. קוראים לזה חשיבה חיובית. זה מביא אותי, מהמקומות הקשים ביותר שלי, למקומות טובים ובריאים יותר - פיזית ומנטלית. לכל חוויה רעה יש (לרוב) חוויה מתקנת. כך היה אצלי, וכולי תקווה שכך יהיה גם אצלך.