•°• Gil The King •°•
New member
אתמול הייתה לנו את הפגישת סיכום...
אז דבר ראשון הרגשתי כאילו לא היינו במסגרת הקבוצה לפחות חודשיים, הרגשתי שהמסע היה כל כך רחוק שזה היה כל כך כייף כאילו לפגוש את כולם שוב במסגרת הקבוצה. להגיד "כולם" זה לא ממש נכון בגלל שלפחות חצי קבוצה פשוט לא הייתה נוכחת, והיה לי מאד חבל לדעת שזה היחס של אנשים למה שעברנו, ושזה פשוט כבר לא מעניין אותם. ודיברנו המון, והיה ממש שיחה טובה ולמרות שחשבתי שכשנחזור לארץ כולם יחזרו לעצמם ושוב נהיה קבוצה שאי אפשר לעבוד איתה או לשמוע ממנה שום דבר, אבל זה הפתיע אותי וכן הייתה שיחה רצינית. דיברנו על איך השתנה היחס שלנו למדינה, לחברים, למשפחה, לנושא השואה עצמו, ובסוף הדבר הכי חשוב - איזה שינוי עבר על כל אחד לעצמו. ובסוף המדריך הביא איזה דף שכולנו רשמנו עליו משפטים בסוף המסע, כל אחד רשם משפט מסכם, וזה נראה פתאום כל כך ישן... רק לפני שבועיים... ואנשים אפילו לא זכרו מה הם רשמו... בסוף התחבקנו כולם והיה עצוב
המדריך שלי גם נתן לי לקרוא את המכתב שנתתי לו בסוף המסע, וזה פשוט ממש החזיר אותי לשם פתאום.... היה מאד מרגש לפגוש את המדריך שלנו שוב, אני פשוט כל כך מעריכה אותו, וכל שיחה הוא רק מדהים אותי מחדש עד כמה הוא מסוגל להבין את מה שאנחנו אומרים ולהתחבר לזה.. המסע הזה פשוט ל-א היה כל כך מדהים אם מישהו אחר היה מדריך אותנו.... ופשוט כשכל השיחות האלו חזרו והיינו כולם ביחד שוב זה ממש החזיר אותי למסע, להרגשה של המסע, וזה ממש העציב אותי כי עכשיו זה באמת נגמר, ועד שהצלחתי להשתחרר מההרגשה המבאסת הזאת שהייתה לי אחרי שחזרתי עכשיו היא שוב חוזרת... שוב יש רייקנות כזאת ואני רוצה להמשיך אפילו רק לדבר על זה איתם... אבל זהו, נגמר
יש רק עוד איזה ערב עם ההורים עוד איזה חודש, אבל זה לא ממש נחשב... ואני מרגישה שכולם לוקחים את זה כל כך בקלות, ואני מתחילה לחשוב שמשהו אצלי לא בסדר, ממש נקשרתי לכולם, ואהבתי פשוט כל רגע ורגע בשבוע הזה שעברנו ביחד, וזה ממש מעציב אותי עכשיו פשוט להתנתק מהכל ולהמשיך, זה פשוט כל כך קשה ואני מרגישה כאילו זו רק אני
הייתי צריכה לכתוב את זה...
אז דבר ראשון הרגשתי כאילו לא היינו במסגרת הקבוצה לפחות חודשיים, הרגשתי שהמסע היה כל כך רחוק שזה היה כל כך כייף כאילו לפגוש את כולם שוב במסגרת הקבוצה. להגיד "כולם" זה לא ממש נכון בגלל שלפחות חצי קבוצה פשוט לא הייתה נוכחת, והיה לי מאד חבל לדעת שזה היחס של אנשים למה שעברנו, ושזה פשוט כבר לא מעניין אותם. ודיברנו המון, והיה ממש שיחה טובה ולמרות שחשבתי שכשנחזור לארץ כולם יחזרו לעצמם ושוב נהיה קבוצה שאי אפשר לעבוד איתה או לשמוע ממנה שום דבר, אבל זה הפתיע אותי וכן הייתה שיחה רצינית. דיברנו על איך השתנה היחס שלנו למדינה, לחברים, למשפחה, לנושא השואה עצמו, ובסוף הדבר הכי חשוב - איזה שינוי עבר על כל אחד לעצמו. ובסוף המדריך הביא איזה דף שכולנו רשמנו עליו משפטים בסוף המסע, כל אחד רשם משפט מסכם, וזה נראה פתאום כל כך ישן... רק לפני שבועיים... ואנשים אפילו לא זכרו מה הם רשמו... בסוף התחבקנו כולם והיה עצוב
