אתמול הלכתי לסופר עם הבת שלו (בת 17) והבן שלי (בן 4)

[רק סבלנות]

אתמול הלכתי לסופר עם הבת שלו (בת 17) והבן שלי (בן 4)

הרשיתי לכל אחד לקנות לו חטיף.

הפיצי התרוצץ מאושר בסופר והתחיל לזרוק לעגלה בזמן שדיברתי עם הקצב, כל מה שהוא מצא - ביסלי, במבה של שוש, במבה אחרת, טבעולים, דגים קפואים, ארבעה גביעים של אשל... ואז קראתי לו והראיתי לו שהוא יכול לבחור אחד. אז הוא בחר בביסלי ובבמבה ובשוקולד. הזכרתי לו "אחד". אז הוא עשה פרצוף עצוב (אוי לאכול אותו!) אז הסברתי שאני קונה לו חטיף כי אני רוצה לשמח אותו, ואם אני קונה לו חטיף והוא בכל זאת עצוב, אז אולי לא צריך. הסברתי שזה לא יפה וכשמישהו נותן לך משהו צריך להגיד תודה. נגמר.

הגברת חזרה מהחיפוש עם פררו רושה פירמידה גדולה. אמרתי לה חטיף. אישי. אחד.
חזרה עם מאגדת פסק זמן. - עניתי אחד. והיא מגלגלת עיניים כאילו אמרתי לה ללעוס אבנים.
חזרה עם מאגדת אחרת. ככה הלכה וחזרה שמונה פעמים. לפעמים נדמה לי שהיא מנסה בכוונה ללכת על הקצה ולראות מתי נתפוצץ.
בסוף היא באה עם מארז קינדר בואנו - 16 יחידות בחב'ילה. כ20 ש"ח.

הגענו לקופה, אמרתי לה. אוקיי. 15 ש"ח דמי כיס לא תקבלי השבוע + 5 ש"ח שעולה חטיף ממוצע.
אז היא חשבה ואמרה " לא לא לא אני חוסכת לאייפון, צריכה את הכסף"
"אההה" עניתי לה "גם אני צריכה את הכסף. למה הכסף שלך חשוב יותר מהכסף שלי?"
והתפשרנו שאני אקנה לה את המארז אבל היא חייבת לחלק לכל אחד מחמשת הילדים שבבית יחידה אחת מהשוקולד. והשאר יישאר לה.

סתם, שיתפתי בצד אחר של חיינו המשותפים.

 

[mother cat]

חחחחח. כנראה שילדים הם אתו הדבר בכל מקום....

היה לי סיפור דומה עם הבת של בעלי.
לבת מצווה היא קיבלה הרבה מתנות כסף. החלטנו על סכום מסויים מזה שילך לכסות חלק מאד קטן מההוצאות שלנו, וסכום מאד גדול שנועד למתנות עבורה - לא נתנו את הכסף אלא כל פעם קנינו משהו שהיא רצתה.
יום אחד אנחנו בקניון והיא מודיעה לי שיש בושם בללין שהיא מאד רוצה. הלכנו לבדוק כמה עולה. הסכום המדובר היה בעיני מוגזם לסתם לקנות לה בושם, אז אמרתי לה שאני מוכנה לקנות מכסף המתנות שלה. ואז היא ענתה לי "אה, אז זה לא שווה את המחיר". אמרתי להבדיוק מה שאת אמרת - שאני לא מבינה איך זה שווה את המחיר אם זהמהכסף שלי אבל לא אם זה מהכסף שלה...
&nbsp
למה לא מלמדים התנהלות כלכלית נאותה בבתי ספר?

 

[ornme]

אבל זו בדיוק התנהלות כלכלית נכונה!!

הכסף שלך זה לא הכסף שלה, ברור, לא?
על הכסף שלה היא שומרת, על הכסף שלך לא, הרי זה לא תפקידה, נכון?.
חמודה... גם לנו יש סיפורים דומים.

 

[mother cat]

לא יודעת...

בעיני אם משהו יקר ולא שווה את המחיר שלו, הוא יקר ולא שווה את המחיר שלו גם אם משהו אחר משלם.
הייתי רוצה שהנערה תדע להסתכל על מוצר, על המחיר שלו, והלחליט אם זה מוצדק וכדאי או לא, בלי קשר למי בסוף משלם. אבל כנראה שאני מצפה יותר מדי.
&nbsp
דוגמא אחרת שדווקא הצליחה לי לא רע בסוף - הלכנו לאיזה חנות בגדים ענקית כזו זולה ביום הבחירות להצטייד לקיץ. הנערה היתה צריכה חולצות בית-ספר קצרות. שם הן עולות 12.9 ש"ח כל חולצה. דגם טיפה יותר יקר עולה 15.9. היא החליטה שהן לא מוצאות חן בעיניה והיא רוצה לקנות בחנות אחרת, יקרה יותר. הודעתי לה שמבחינתי אני מקציבה לעניין 200 ש"ח. היא יכולה לקנות פה - ואז יהיו לה יותר חולצות, או בחנות היקרה ואז יהיו לה פחות חולצות. בכל מקרה התקציב לא יעלה מעבר ל 200 ש"ח. (חשוב לציין פה שבימי שישי הם הולכים בלי תלבושת ואני מכבסת כל סוף שבוע - אז היא לא באמת צריכה 15 חולצות...). לקח לה שעתיים להפנים את העניין ולהחליט לקנות שם.... היה קשה, אבל ללמוד להתנהל בתוך תקציב ולעשות סדרי עדיפויות זה חשוב בעיני.

 

[ornme]

נכון. ולכן צריכים להגדיר תקציב כשהולכים לקניות איתה,

ואז המשמעויות של יקר וזול יתבהרו לה.
כשהם מתחילים לעבוד ולהרוויח, הדברים נהיים יותר ברורים.

 

[גלים גלים]

אמא שלי אומרת- התפקיד שלהם זה לבחון אותנו..נשמע ששתיכן עמדתן

במבחן בהצלחה (רק חבל שיש מבחנים כאלה כל 5 דקות...)

 

[איילה421]

נורא צורם

לקרוא את ההודעה הזו. לקרוא את התיאור האוהב לילד והתיאור המתנכר כל כך לילדה.הילד מתואר כפיצי מתרוצץ באושר וכל השיח עימו אוהב ומסביר, והילדה מתוארת כגברת מגלגלת עיניים.
ילדה בת 17, ממש לא ילדה, כבר בחורה, את מתווכחת איתה על 20 שח? מתחשבנת איתה על 5 שח מחיר חטיף ממוצע?? מה, היא בת 4??
ואת מתארת את כל הסיפור הזה תחת האיצטלה של חינוך לתכנון כלכלי? ממש לא ברור.
מה שכן ברור זה שאת ניצחת בקרב הזה. "אהה.." -
וזה עוד לא נגמר - היא חייבת לחלוק את החטיף עם כל אחד מחמשת הילדים.
כולה חטיף אבל הוצאת לה את המיץ ממנו.
ילדה בת 17 שזורקת לעגלה חטיף שעולה 20 שח.....משום מה יש לי הרגשה שזה היה עובר לגמרי חלק לו הייתה הביולוגית שלך.
לפעמים נראה לי שהשנאה של האמהות החורגות מעבירה אותן על דעתן.
הייתי כאמור בסרט הזה והמחשבות שלי היו מגעילות בקטנוניותן, אבל דבר כזה?
זו נראית לי ממש ממש לא התנהלות הוגנת, מכילה ומחבבת. וזו נערה שאת גרה איתה אני מבינה. בעיני זה לא חינוך. זו מלחמת כוחות נוראית וזה מעליב ומשפיל, במקרה הזה את הנערה.
איילה.

 

[mother cat]

אני לא בטוחה שאני מסכימה איתך

כן, התאור שונה לגבי הקטן והגודלה - הקטן חמוד, מתרוצץ ועצוב, והגדולה גלגלת עיניים וכו'. אני חושבת שחלק מזה קשור בעיקר לעובדה שהם חמודים כשהם קטנים וההתנהגויות, גם המעצבנות נורא, חמודות יותר. בגיל 17 להתעקש על מעבר למה שהתירו לך הוא ממש לא חמוד...
&nbsp
לגבי המסר עצמן - אני לגמרי מסכימה עם המסר. הובטח חטיף אישי אחד לכל ילד. מארז, מאגד, מגדל או ווטעבר אינו עומד בקרטריון. למה זה לא בסדר להציב גבול? ואם הובטח משהו שעולה 5 שקלים אז לצפות למשהו ב 20 שח זה םי 4 ממ שהובטח, גם אם זה רק 15 ש"ח יותר.. המסר מאד ברור לי ואני מאד מסכימה איתו, גם אם התאור היה קצת צורמני (מי כמוני ודעת שאני אני כותבת ככה, ולגמרי לא בגלל שאילה ביולוגיים ואילה חורגים). אגב את אומרת שיש לך הרגשה שזה היה עובר חלק אם זו היתה ילדה ביולוגית שלה - אבל זה לא. גם הרטן שלה ניסה למתוח את הגבול והיא לא הסכימה ליותר מהחטיף האישי האחד שהובטח. שום אפליה לא היתה פה.
&nbsp

 

[גלים גלים]

ילדה בת 17 שהולכת חוזרת 8 פעמים, ומתחכמת

זה מעצבן ולא משנה מי הוריה. יש לי אחת שמחפשת עימותים לפעמים ואחד דווקאיסט כזה שמתחכם -שניהם לגמרי שלי ועדיין הייתי ממש מתעצבנת אם היו מנסים את זה עלי שוב ושוב ו*שוב* אחרי שהבהרתי את הבקשה. ועוד כשאני בסופר עם ילד בן 4(שזה כבר שני מצבי מצוקה מבחינתי...) אם אחד מהם היה מספר לי שהוא עשה את זה לבת זוג של אביהם הייתי אומרת לו שאני במקומה הייתי דורסת אותו עם העגלה. מה זה?!.
ההבדל היחיד זה שלילד/ה ביולוגי/ת שלי אוכל להגיד, - אפריים- עייפת. מספיק עם זה.
או :הסבלנות שלי בגודל חור בשן של נמלה, או שתקח את אחיך הקטן ולכו תבדקו אם אני בשירותים.
או: אפריים לך שניה תבדוק אם יש מארז של כאפות, אני רואה שאתה רוצה את המארז המורחב... לא, מכל הלב , באמת, אני מרגישה נדיבה היום

ולנערה שאינה בתי - כנראה שלא. תלוי ביחסים. אני מקוה שכן הייתי יכולה להגיד לה את האחרון לפחות

בכל מקרה לא הייתי מחזיקה 8 פעמים הלוך וחזור. אחרי פעם פעמיים הייתי קוטמת את השיחה בצורה שאיהנ משתמעת.

 

[מנסה ומתנסה]

גם לי צורמות ההתחשבנויות האלו... מאוד !

ועוד באיצטלא של חינוך כלכלי...
אין גבול לקטנוניות... להתחשבנויות...
8 פעמים הילדה חזרה כי לא יכלה להבין את ההתעקשות
על השקל... זוועה... פשוט זוועה !

כאם חורגת ניסיתי תמיד (לא תמיד בהצלחה) להיות אובר רגישה
לגבי הילדים של בעלי, אבל בכל מקרה, מהנסיון עם בתי הביולוגית -
אהבה מביאה אהבה... אני תמיד מגיעה ממקום של לתת ולא להתמקח...
על אחת כמה וכמה עם ילדים לא שלי.
החינוך הכלכלי היחיד הנובע מהתאור פה ואחרים הוא - משחקי כוחות במשפחה
ובהמשך בחיים.

 

[גלים גלים]

לא נשמע לי שילדה בת 17 לא יכולה להבין את ההתעקשות

נשמע לי שמי שעושה כאן משחקים ומתמם זו הילדה. יש לי בת 9 והיא היתה מבינה את זה טוב מאד בהתחלה- או אחרי נסיון אחד.
נכון שלשתף פעולה עם ילד שמנסה לעשות משחק כוח זה כשלעצמו הפסד. לכן אולי לא הייתי מתעקשת; אולי עוברת להומור; אולי אומרת לה על הפעם הראשונה מה האופציות שלה מבחינתי(מצ"ב חמישה שח והשאר עלייך). ונכון גם שה"איך" חשוב מה"מה" כי אם זה נאמר בחיבה ובצחוק כשהיחסים טובים, זה אחרת מאשר בכעס ועל רקע של הרבה התחשבנויות וחיפוש איפה הילדה לא בסדר.
אבל זה לגיטימי שהורה (חורג או ביולוגי) יגיד לילדה- אלה הכללים מבחינתי.
&nbsp

 

[מנסה ומתנסה]

הומור זה כוון טוב...

לא להתחשבן זה כוון מצויין...
יחסים טובים, חיבה וצחוק זה מתכון מוצלח להורה חורג או ביולוגי.
קצת נדיבות עוד לא עשתה רע לאיש. להיפך.

 

[רק סבלנות]

במקרה הזה בת ה-17 מותחת את החבל ממש

והולכת על הקצה תמיד. וזו דוגמא להתנהגות כזו. אני לא חושבת שיש פגם בלבקש ממנה לעמוד בתקציב מסויים וזה ממש לא היה על שקל. היא קיבלה דברים נוספים במהלך הקניה - דיאודורנט שביקשה, משקאות ועוד.

הילד בן ה-4 הוא חמוד כי הוא חמוד. כי הוא בן 4. שמתי לב עוד בעת הנסוח להבדל בתיאור ותיארתי לעצמי שמישהי תעלה את זה אבל לא תיקנתי. כי זה מה שהרגשתי וככה זה היה באותו רגע. כאילו היא בחרה את המארזים הכי גדולים והכי יקרים ובדקה מתי אתחרפן - ולא התחרפנתי. ואפשרתי ואני מרגישה שמה שנתתי לה הפעם היה הרבה יותר משוקולד בעשרים שח (למה אדם אחד צריך מארז של 16 יחידות לעצמו?!), אלא מטען מהותי. מבחינתי הפעם ממש לא היה פה מאבק כח. לפעמים אני כן נפלתי לשם הפעם ממש לא.

זו נערה שמבקשת ליום הולדת 17 בושם "לא יקר. עולה רק 800 ש"ח, למה אתם קמצנים?" אין לה שום ערך לכסף. וגם לא מלמדים אותה.

וגם - בואו נקרא לילד בשמו. אנחנו נדרשים לגדל ילדים שלא ילדנו והרבה פעמים גם לא חינכנו, להעלים עין מהרבה התנהגויות. להכיל ולהבין. אז מי שיגיד שהוא אוהב את הילדים אותו דבר אני מצדיעה לו. אני לא. לא יכולה.

אני משתדלת לתת להם מקום חם ומכיל שאפשר לקרוא לו בית.
עם הבן (זה שמתחתן) היה יותר קל. יותר התחברתי. לבנות לא.
מודה.

ועם זאת, אולי קלטת את זה בתיאור הבלתי מעובד שלי, כי הייתי כנה. לא בהתנהגות אליה.

 

[מנסה ומתנסה]

לא רק אני קלטתי שאת לא אוהבת אותה...

אני בטוחה שגם היא קלטה...
היא לא מותחת שום חבל... היא מביאה מארז שוקולד,
שתוכל לאכול ו/או לכבד בו.
ואני לא מאמינה שאחרי שהרשית לה לקנות דאודורנט ואפילו
משקאות היא עוד העזה לבקש שוקולד... פשוט לא יאומן !
המטען המהותי שאת צריכה לקבל זה שברגע שתתחילי לשחרר,
ברגע שתתחילי להעניק ולתת... תלמדי את הילדה גם לתת ...
זה השיעור שצריך להילמד במשפחה... נתינה...
וזאת הסיבה שהבת שלי מתמקחת איתי לקנות את החולצה הפחות יקרה...
לא בגלל שהסברתי לה כמה לא כדאי לקנות את היקרה, אלא בגלל שמאז
ומתמיד אמרתי לה שמסתכלים קודם אם החולצה מוצאת חן, ואחר כך מה
מחירה. כך למדה לכמת את הדברים ולא להיות רעבה...
הרעב הוא שמביא למלחמות האלו, להתמקחויות האלו...
כדי ללמד ערך לכסף, מפרידים בין בושם של 800 ש"ח לבין מארז שוקולד של 17 ש"ח.
כדי ללמד להעריך דברים, מלמדים לבחון אותם לפי ערכם, ולא לפי שקל נוסף שצריך
להוציא עליהם. זה שיעור טוב גם לך... שתוכלי להנחיל לה ולילדייך.

 

[ornme]

את כותבת הרשומה אי אפשר להאשים באי נתינה !!!

תקראו ברשומות שכנות.
ולא בעיני כל אחד 20 ש"ח לשוקולד זה סכום קטן,
הרי שוקולד זה לא ממש מצרך חיוני, ב 20 ש"ח אפשר לקנות לפחות שלושה גביעי קוטג', או לפחות שני ככרות לחם. לא כל אחד רואה את זה כסכום פעוט.
החלטה שכך וכך מיועד לממתקים היא לגיטימית לחלוטין, החלטה לא לאשר לעבור את זה לגיטימית לחלוטין,
וכריכת חוסר המוכנות להוציא יותר כסף בהעדר חיבה - זה כבר ממש עוול...

מתנצלת שהתגובה שלי נפלה דוקא עליך, מתנסה, זה בעצם מיועד גם לכמה הרשומות שלפניך.

 

[מנסה ומתנסה]

אני לא מדברת על סכומים..

אני מדברת על רוח הדברים...
ההתעקשות, חוסר ניסיון להבין את רצון הילדה ואת
הדברים דרך עיניה, חוסר הגמישות והנוקשות,
כל אלה כמכלול מהווים בעיני חוסר רצון לנתינה וחוסר אהבה...

לא נכנסת לשרשור הקודם שהוא מורכב יותר...

 

[ornme]

את יודעת, כל כך קשה להפריד בין הסכומים לרוח הדברים,

כי מה שבעצם גרם לתרחיש מלכתחילה, זה הרצון לצ'פר, הוצע שהילדים יבחרו ממתק במהלך קניה בסופר.
וזה נחמד.
ומה שקובע את התגובה לילדה מושפע גם מיכולת, וגם מצורך בגבולות.
וזה מה שמאפיין גבולות, בעצם. שתמיד אפשר ללכת עוד יותר רחוק. עד שהקו האדום הוא אי שם מאחור.
זה ממש לא חוסר ניסיון להבין את הילדה.
זו התעקשות לגיטימית.

צורם לי לשייך את קביעת הגבול לחוסר אהבה ולחוסר רצון לנתינה. כאילו,
נתינה נמדדת בגודל תקציב לקניית ממתקים? וזה מה שאומר שלא אוהבים?
לגמרי לגמרי לא.

 

[מנסה ומתנסה]

בדיוק להיפך...

נתינה נמדדת, למשל, בכך שלא מתקצבים על האגורה,
אלא מסתכלים על הילדה...
צ'פור נמדד בכך שהוא מתאים לאיפה שהילדה נמצאת כרגע -
אם האמא לא רוצה להתחשב ברצון של הילדה, למה היא נותנת
לה לבחור ?? שתגיד לה או פיסטוק או אגס, אם היא נתנה בחירה -
שתתן בחירה...
אהבה נמדדת בכך שמבינים שהילדה לא מגלגלת עיניים,
לא מנסה אותנו, לא מנסה למתוח את הגבול ולא את הקווים,
היא פשוט, בתמימותה כי רבה, נענית לאתגר הצ'ופר,
אלא שאז נתקלת שוב ושוב בחומה בצורה ...
יותר מדי פעמים משתמשים במושג גבולות כדי להדגיש נוקשות וקשיחות,
גבולות טובים הם כאלה שעוזרים לילדה.
כמו שאמרתי - גבולות מסוג זה עוזרים לילדה להבין שלא אוהבים אותה -
לא תלוי כמובן בסכום ובהפרש בין 5 ש"ח ל- 20 ש"ח,
אלא בהתחשבנות וחוסר ההבנה לצורך האמיתי של הילדה,
וכמובן חוסר האמון בילדה הזועק לשמיים.

 

[ornme]

אני רואה ילדה שקבלה חטיף אחד

ובחרה מארז של חמישה.
זה הכל.

 

[גלים גלים]

לא מסכימה איתך. וכמו כל עניין -האיך חשוב מה"מה".