אתמול יום-לדת, אתמול יום-לדת
(מייד כשאקום אני רושמת פטנט על החידוש הלשוני שלי
) מרוב שאני יושבת על המחשב וחושבת מה לכתוב, לא שמתי לב שהתחלף התאריך, ושחר כבר בן שנה ויום, ובעצם גם אני. וכשחושבים על זה, זה קצת סמלי, כי כל השנה הזו עמדה בסימן ציפיות שהתבדו, תוכניות שהשתנו, וחוסר יכולת כללי ליצוק למילים את הבליל הזה (שגם זה הגיוני, בעצם, כי היכולת להמליל מרמזת שאת מבינה מה קורה מסביבך). אבל גם זה בעצם כבר לא מדויק. לפני הלידה היתה לי תמונה די ברורה בראש: אמא היסטרית מקפצת סביב תינוק שמנמן ורגוע, שמגרגר ומעפעף אליה באושר. במקום זה קיבלתי אינדיאני קטן ותזזיתי, שמראה אהבה בנשיכות ונגיחות קטנות לצוואר (אוף, אני רק כותבת את זה והבטן שלי מתהפכת מאהבה), ולא מעפעף לרגע כי הוא עסוק בלבלוע את העולם עם העיניים. הוא, לעומת זאת, קיבל אמא הרבה יותר רגועה מהתכנון המקורי (אם לא סופרים את החודש הראשון, ובואו לא נספור אותו), שיכולה (להפתעתה המסוימת) להסתכל על עצמה עכשיו, שנה ויום אחרי, ולהגיד שאולי בכ"ז היא מסוגלת לעשות את הדבר האימהי הזה, שנראה כמעט בלתי-אפשרי בהתחלה, ואפילו די טוב. שלא לדבר על הדברים האחרים שהיא ידעה פעם לעשות, ועכשיו היא נזכרת בהם לאט לאט (כן, היא קצת פלגמטית האמא הזאת). אז אין לי ספק שהדרך עוד ארוכה, גם לנו כמשפחה וגם לי כאני, אבל צלחנו ביחד את השנה הראשונה, וגם זה משהו. משהו די גדול אפילו. יום לדת שמח לנו. (מקווה שלא היו יותר מדי שגיאות - אני הרי לא באמת ערה עכשיו)
(מייד כשאקום אני רושמת פטנט על החידוש הלשוני שלי
