אתמול נשבר אצלינו השיא

[אתיש]

אתמול נשבר אצלינו השיא

בבכי - אחרי כמה ימי פינוק מירביים (עקב מחלה) ניסינו לחזור למסלול הרגיל של אמבטיה ארוחת ערב סיפור ולילה טוב אז הקטנה החליטה שהיא לא רוצה אמבטיה במשך 45 דקות היא נשכבה על הרצפה וצרחה בקולי קולות תוך כדי רקיעות בידיים וברגליים - אני החלטתי שאני פשוט לא מתייחסת - אז אחרי 45 דק´ בדיוק היא באה אליי ביקשה שארים אותה ואמרה אמא הפתעה אמבטיה שזה אומר ממתק לאמבטיה - נכנסנו לאמבטיה בתקוה שהיא תשכח מההפתעה - באמצע החפיפה הזאטוטה נזכרה ושוב פעם התחלנו בסידרה של בכי ודרישה לצאת מהאמבטיה - אז יצאנו אבל כמובן שלא קילנו ממתק בשעה 19:00 בערב מאחר וכל היום הייתה חגיגה של ממתקים. הבכי נמשך עד 19:30 ובאפיסת כוחות היא נרדמה על השטיח בלי אוכל, בלי ממתק ועם הרבה כעס על אמא. אני מבחינתי הרגשתי שאולי החמרתי והייתי יכולה לוותר קצת ולא לגרום לילדה לצרוח כ"כ הרבה (דבר שגרם להקאה בשלב מסויים)

 

[רותי ע]

ברוכה הבאה למועדון.... ../images/Emo3.gif

בת כמה היא? פחות משנתיים כמדומני... אז זה ינחם אותך שאתם מתקרבים לגיל שנתיים הנורא לספר לך מה קרה אתמול עם האמבטיה? איזה בכי ובלגנים? לספר לך שכל משימה-ארוחת ערב/מקלחת/ציחצוח/שינה הם מאבקים בלתי פוסקים? אז כמה שיטות: 1. להבטיח משהו נחמד אחרי המשימה. אחרי האמבטיה תקבלי... 2. ללחוץ על רגש הרכושנות-לא רוצה לצחצח? אני הולכת לצחצח עם המברשת שלך.. 3. להסיח את דעתה עם סיפור, שיר. 4. להראות לה שאמא נורא עצובה בגלל הבכי שלה. 5. לשלב את כל השיטות. 6. להבטיח לעצמך שאחרי שהיא תלך לישון תוכלי לחטוף התקפת עצבים

ולגבי בעיית הממתקים-למצוא תחליף. הפתעה אחרת שתהיה מקובלת עליה-אולי צ´יריוס שהוא בריא יותר... לתת לה לבחור את כמות הממתקים היומית-או זה או זה.. ולהמשיך ולהתעקש. בשקט ובהתמדה. גם עידן שלא היה מכור לממתקים התחיל עם זה בזמן האחרון (פורים ומשלוחי מנות ללא הפסקה). אז אני מתעקשת שהוא אכל מספיק להיום ולא עוזר הבכי. והוא חוזר ככה מהר למסלול..

 

[לימור של עמית]

וואו-רותי ..אהבתי את התשובה שלך

 

[vered4]

לפעמים מה שעוזר

זה פשוט לחבק אותם, תוך כדי מלמול מילות הרגעה. לא לוותר ולא להתייחס לצעקות, סבלנות ולא להתייאש. מה שמדהים זה איך פתאום נגמר להם הבכי. ומה שיותר מדהים זה איזה הרגשה טובה זו שלא התרגזנו.

 

[אמיר.]

אחרי גיל שנתים הנורא...

מגיע גיל שלש המזעזע גיל ארבע המעצבן גיל חמש הבכיני גיל שש האיום גיל שבע המנג´ז גיל שמונה השובר גיל תשע הסוחט גיל עשר המשברי גיל אחתעשרה המתיש גיל שתים עשרה המטרף דעת גיל שלש עשרה הדוחה גיל ארבעעשרה המפחיד גיל חמשעשרה המטריד גיל שש עשרה המבהיל !!!!!! וכו´ וכו´ וכו´ בקיצור להיות הורים - זה סיפור חדש לגמרי... אבל מה שטוב זה שבין לבין יש נחת (אכי"ר)

 

[רותי ע]

ונזכרתי בעוד שני סעיפים.. ../images/Emo8.gif

* בוא תראה לדובי איך אתה מצחצח שיניים/מתקלח/מתלבש. * אתה ילד גדול ובוגר. בוא נראה איך אתה מתנהג כמו ילד גדול... ונכון. אני משתמשת בהרבה מניפולציות. לצערי הרבה פעמים זו הדרך היחידה להניע אותו בגיל הזה...

 

[יונית ש]

לצערי אין לי עצות

אבל אני יכולה רק לשלוח

חיזוק. נשמע כי עוברת עליכם תקופה אל קלה בכלל. אני מקווה שתעבור בהקדם. ובאמת אחרי כל העצות של רותי אין הרבה מה להוסיף אז בהצלחה יונית

 

[סיגל היי-טק]

שולחת ../images/Emo24.gif גדול שהתקופה תעבור

בכמה שיותר שקט (ובמקביל - מנסה להפנים את דיברי רותי). סיגל

 

[אושרתת]

../images/Emo6.gif אהבתי את הסיפור רק כדי לדעת

שאנחנו לא לבד בכלל!!! כל הודעה שאני קוראת אני כמעט מזדהה איתה

אל תרגישי רע עם עצמך, אבל תנסי ליישם את כל מה שרותי כתבה לך,,,זה בהחלט עוזר. אני מתחילה להשמע דבילית בכל הודעה שכותבת שזה עוזר אבל זה באמת נכון

תחזיקי מעמד,,,יהיו לך עוד ערבים כאלו מן הסתם.

 

[אמא של ע,ק,ת]

כל מה שרותי כתבה, ועוד

מסכימה עם רותי, שווה לנסות ליישם. דבר נוסף: אני נוהגת להגיד לילד בטון שקט ובטוח (גם לתינוק שעדיין אינו מבין את המילה אך בהחלט מבין את טון הדיבור): מותר לך לבכות. זו בחירה שלך. אם תרצה את עזרתי - אני כאן ואשמח לחבק אותך. גם בפרידות בגן אני נותנת את האפשרות להפרד בשקט או להפרד בבכי. לדעתי זה נותן לילד הרגשה שאיני מפחדת מהבכי שלו והוא מותר ולגיטימי. כבר קרה שמי מילדיי אמר לי: עכשיו אני לא רוצה כלום, רק לבכות. בהצלחה, זכרי שתמיד יש מחר.

 

[סיגל היי-טק]

אהבתי, ואנסה ליישם../images/Emo13.gif

 

[אילנה של יובל ומיכל]

קודם כל ../images/Emo24.gif גדול

גם אנחנו היינו שם. מנסיוני ממרומי ארבע שנות יובל, אני יכולה להגיד לך, שלפעמים שווה לוותר להם ולחזור בך מהחלטות שהחלטת, תוך שאת אומרת משהו בסגנון של "חשבתי שוב והחלטתי ש....". בהתחלה הקפדנו מאוד לא לחזור בנו מקביעות שקבענו כדי שיובל לא תרגיש שהיא יכולה לתמרן אותנו עם בכי וכו´. מה שקרה הוא שקבלנו ילדה עקשנית מאוד, שלא יכולה לרדת מעצים עליהם טיפסה. ומה הפלא ? הייתה לה יופי של דוגמא אישית בבית... אז התחלנו לוותר לפעמים וכבר הרבה זמן אנחנו שומעים ממנה לפעמים "חשבתי שוב והחלטתי שאני כן רוצה אמבטיה / לישון / וכו´". עוד אפשרות היא לתת אפשרות בחירה, עם או בלי הסחת דעת - "את יכולה לבחור אם לעשות אמבטיה עם הצפרדע או עם הברווז" ; "את יכולה לבחור אם להכנס לאמבטיה עכשיו או אחרי סיפור / קלטת וכו´". מהנסיון שלי - זה שנותנים להם לבחור בין שני דברים מיד עושה מוטיבציה לבחור, גם אם הדברים עצמם זה לא גליק גדול. אז בהחלט את יכולה לוותר לפעמים (וזה גם יחסוך לך נקיונות

, גם יובל שלי נוטה להקיא מבכי...). ולגבי מה שרותי אמרה - מסכימה עם הכל, חולקת על דבר אחד - להגיד שאת עצובה בגלל ההתנהגות שלה. אני לא אוהבת לתת ליובל את התחושה שהיא שולטת ברגשות שלי, הן מבחינת אפשרויות המניפולציה והן מבחינת העומס הרגשי, בבחינת "לא מספיק שרע לי ואני לא מקבלת ממתק, אמא עוד עצובה בגללי".

 

[רותי ע]

תיקון קטן ../images/Emo8.gif

את ה"אני עצובה" אני שומרת למקרים בהם כתגובה ל"לא" הוא מתחיל להכות. ואני חושבת שכן חשוב שיבין שכשמישהו מוכה הוא עצוב. חלק בלמידת אמפטיה מהי...

 

[vered4]

ואחרי כל האמפתיה להורים

רציתי לשאול, מה קרה באותם 45 דקות? כי לפי מה שהבנתי מהתאור שלך, הילדה שכבה וצרחה ולא נגשת אליה. אני חייבת לציין שיש לי בעיה עם לתת לילד לצרוח 45 דקות, זה המון המון זמן לילד. זה מעביר מסר לילד שהוא לבד. שעם כל סערת הרגשות שלו, שהוא לא ממש יודע איך לאכול אותה, אין מי שיעזור לו. וזה שהיא הגיעה עד להקאה, אומר שהיא היתה מאוד נסערת. נכון שאחרי מחלה, קשה לחזור לשגרה, אבל אם נותנים לזה עוד יום יומיים בהדרגה, זה יסתדר.

 

[wolf18]

45 דקות

אני חייב להסכים עם ורד לגבי 45 דקות. זה נצח לילד ללא איזושהי אינטראקציה. לגבי מה צריכה להיות האינטראקציה אפשר לדון אבל התעלמות מוחלטת במשך זמן כזה נראה לי המון. אבל שוב, קל נורא לשפוט מהצד אחרי שעברו משהו כמו שלוש שנים מאז הגדול שלנו היה ב"Terrible two´s" שלו. השיטה שאני הייתי מפעיל הייתה של חיבוק חזק במשך כל הטנטרום ללא דיבורים בכלל. החיבוק הוא כפול, אחד הוא מסר של חיבוק ומגע והשני הוא ביטוי של שליטה מסוימת, וזה מעבר לריסון הפיזי שהרבה פעמים מונע מהם לגרום נזק לעצמם או לסביבה. כמובן שאי אפשר ליישם את השיטה הזו כאשר יש דברים אחרים לעשות. כמה פעמים ניסיתי תגובה יותר רדיקלית של חיקוי הטנטרום כלומר ביצוע מראה מושלמת לילד. בפעמים הבודדות שעשיתי את זה הילד היה בשוק וזה הסיט את תשומת הלב לגמרי מהענין הראשוני. כמובן שאי אפשר לעשות את זה יותר מידי כי הקטנים הם לא טפשים, מהר מאד הם עולים על הקטע. ואחרון אחרון, מותר גם לחטוף את הסעיף לפעמים (כמובן בלי מכות) אבל אפשר להרים קול ולהרים את הילד מהרצפה במיוחד אם זה באמצע הסופר ולמרות אפקט בובת הסמרטוטים היעיל כל כך שלהם להוביל אותו לאוטו או לחדר (במקרה שזה בבית) או לכל מקום אחר בו אנו יכולים לטפל בענין. מעל לכל ה"מזכיר" הטוב ביותר הוא לאכול בננה ירוקה. למה? כי זה מזכיר לנו שכל מה שקורה עם הילד שלנו הוא רק שלב בתהליך ההבשלה ואין פלא של"ביסים" שאנו חווים מהם יש טעם של בוסר, זה בגלל שהם עוד ירוקים מאד אז לא לצפות לטעם של בשלות. דרך אגב, אבא שלי אומר שזה לא מגיע עד לפחות גיל שלושים אז הרבה הרבה אורך רוח והמון המון אהבה ולב פתוח.

 

[vered4]

../images/Emo45.gif אצלי זה "שידור חוזר"

יש לי ילדים יותר גדולים, והיום כשיש לי פרספקטיבה, אני לא אוהבת את דרך ההתמודדות שלי באותו גיל שנתיים. דרך אגב, למען הראייה הנכונה יותר מבחינתי, אני מעדיפה להתייחס לגיל הזה כ"גיל שנתיים המאתגר", או כפי שהוא נקרא "גיל התתבגרות הראשון" ולא כ"נורא". אני חושבת שזה משנה את הגישה וגם את דרך הטיפול בסימפטומים. גם תאור הבננה הירוקה לא רע בכלל.

 

[ציפי ג]

שיחה עם אמא שלי מאתמול

"הבעיה שלכם, שאתם לא נותנים לילד לבכות קצת. אם תתנו לו לבכות יומיים שלושה, תראו שהוא ירגע ויפסיק". אפילו לא הגבתי. ואיך אני פתרתי את בעית האמבטיה האיומה? ניקיתי עם אקונומיקה את הכיור במטבח. מלאתי אותו במים חמים וקצף. נתתי לאיתי כף מצקת, כוסות וכו´. השינוי של רחצה בכיור, השתיקה אותו לגמרי, והאמבטיה עוברת לנו בנינוחות רבה. מאז הכיור אצלי מצוחצח.

 

[אתיש]

ברור שלא הזנחתי

וניגשתי וניסיתי להרים אותה - אבל היא סירבה היא פשוט זרקה את עצמה ממני ולא הייתה מוכנה להתייחס אליי בכלל - כאילו שהיא נכנסה לאטרף של בכי ואתמול היא חזרה על זה שוב בטיילת של ת"א - אמנם לא 45 דק´ אבל 15 דק´ של השתטחות ובכי - והיא בסוף קיבלה את מה שהיא רצתה

 

[vered4]

בחוץ זה באמת לא זמן טוב להתעקש

ובבית הייתי נותנת לילד אפשרות לעשות מה שהוא בוחר (לבכות ולכעוס), כשאני לידו, מדברת אליו , מנסה להציע לו חלופות או לחבק אותו מדי פעם. ונשמע שאכן עשית את זה. אני מאמינה שאם תתיחסי לענין אבל לא תעשי מזה סיפור, זה יעבור לבד.