אתמול...

[נקיטה...]

אתמול...

שניהם לבושים פיגמות, עם שיער רטוב מסורק, לקחתי אותם איתי לסלון. אמרתי להם... תיכף תהיה צפירה... הוא בן ארבע וחצי היא בת שנתיים וקצת, היישרו מבטם אלי, כאילו הבינו שזה משהוא רציני. הסברתי להם איך עומדים, ושצריך להיות בשקט. ולא לפחד. הצפירה החלה... היה שקט. כולם נעמדו. הוא... הרכין ראשו כמו אבא שלו ועמד בשקט.. היא עמדה בשקט, ידיים בצידי גופה הקטן, מביטה בכולם מלמטה. מחייכת אלי ואומרת לי... אני לא פוחדת. חייכתי... והמשכנו לעמוד. עמדנו... האיש שלי... הילדים שלי ואני... משפחה קטנה. שלי. הצפירה נגמרה... חיבקתי אותם ואמרתי להם... הייתם מקסימים וכל כך בוגרים. הוא אמר לי אמא... יודעת... גירד לי ברגל, אבל התאפקתי... ככה חזק. הילד שלי... הילדה שלי, עומדת איתם ... הצפירה קורעת את הלב לחתיכות קטנות קטנות... ואני מביטה בהם... ולא מוצאת מילים... לא מוצאת. נקיטה

 

[רקדנית הרוח...]

משפחה קטנה= ``גדולה``.

אני לא מקנאה בהורים ברגעים אלה.. לחשוב על עתיד הילדים ופשוט לפחד.. הילדים שלך הפגינו בגרות ראויה לציון ואני מניחה שזה תלוי בחינוך שקיבלו.. ישר כוחך! שיהיה חג עצמאות שמח שלא נדע מלחמות ורק אושר ובריאות לכם.