זה נהדר
אולי זה לא מספיק, אבל זה לגמרי משהו משמעותי ואחלה
כשה
שלי היה פיצפון, הוא אמר פעם, ביושבו עליי:
"אמא כסא".
כאילו- זו הוייתי וזה יעודי בעולם, להיות כסא לישבנו,
לתת מענה לצרכיו
דוקא שמחתי מזה, כי זה אמר לי
שהוא בטוח שתמיד כשירצה לשבת, אני אהיה כסא בשבילו,
יש לו על מי לסמוך
והנה, כיום, כשלכל אחד מארבעת ילדינו יש תפקיד בבית,
הוא זה שהכי מקפיד לבצע את התפקיד שלו,
לא צריך לרוץ אחריו ולנדנד לו, ויצא גם שיש לו יותר מאחד.
יש כמובן קשר בין חלוקת המטלות בבית
לבין האפשרות שלנו לדאוג לעצמנו.
אבל הקשר הזה א) דו כיווני ב) לא מחלט.
דו-כיווני, כי אם נעמוד על זה שכחלק מהשגרה
אנחנו מפנות זמן לצרכים שלנו,
ונאמר- משום כך לא נשטוף כלים ביום שני,
אז מישהו כבר ישטוף אותם
או שהם ייערמו, וגם אז, אנחנו יכולת להודיע ביום שלישי
שאין לנו כוונה לשטוף את כל הערמה.
אבל אם נתנדב תמיד לרחוץ את הכלים (למשל)
ולכן נוותר על פעילות כלשהי,
אף אחד כמובן לא ימחה, כולם יתרגלו לסידור הנוח מבחינתם
לא מחלט, כי אם נדבר בכנות,
נדמה לי שזה לא רק הכלים, הכביסה, העבודה וכו'
שחוסמים אותנו מלטפל בעצמנו...
יש להרבה אמהות איזושהי אמונה מוטבעת עמוק,
שלעולם צרכי הילדים קודמים לצרכיהן.
בעקרון, אני מסכימה עם האמונה הזאת,
א ב ל
אחד מצרכי הילדים זה שתהיה להם אמא בריאה,
שמחה, מלאת אנרגיות, שנותנת השראה לחיים מלאים.
ובלי מענה לצרכים שלה, אחרי כך וכך שנים, היא לא תוכל להיות כזאת.
וחוץ מזה, גם אמא היא בנאדם...
לא רק למען הילדים הא צריכה לטפל באמא שלהם,
יש לה גם זכויות אדם משל עצמה
