אתן מכירות את זה../images/Emo35.gif../images/Emo14.gif אני צריכה עזרה../images/Emo10.gif
אתן מכירות את זה
אתן מכירות את התחושה הזאת שהלב עומד להקרע מכאבים? שאתן מתות לדבר איתו ולהגיד לו הכל אבל לא יכולות? שרק באלכם לישון כל היום אבל לא מצליחות להירדם? שבמקום לאכול אתן רק מקיאות את הכל החוצה כי אתן מרגישות שסוף העולם הגיע? שאיך תמשיכו מפה בלעדיו? למה נראלי שאף אחת לא באמת מכירה את זה טוב כמוני
שאני נמצאת בכל המצב הזה לבד, ואני אפילו לא יודעת למה. אני לא אוכלת, אני לא ישנה ואני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו. והוא אפילו עדין לא האקס שלי, הוא עדין חבר שלי, ואין לך מושג מה עובר עלי בגללו, והאם זה בכלל בצדק. אני יוצאת עם משהו כבר כמה חודשים. הוא גר רחוק ממני, ובגלל זה לא יוצא לנו להפגש כ"כ הרבה, ורוב הקשר שלנו מבוסס על שיחות במסנגר על צג אלקטרוני ובטלפון. זה התחיל לפני 9 חודשים מאהבה גדולה ממך, בדיוק כשנפרדתי מחבר שלי הקודם, ונמשך שבעיקר אהבה גדולה ממני ליוותה את הזוגיות הזאת, מהחודש הראשון הרגשתי איך כל האהבה באה רק ממני. כשאנחנו נפגשים, האהבה יוצאת גם ממנו, ואני מחייכת כל היום ולא רוצה שהרגעים האלו יעברו ואחזור הביתה, לא רוצה שהוא יורד ממני את הידיים ואני צריכה אותו הכי קרוב אלי, שיחבק הכי חזק וינשק חזק מאד. אבל זה לא קורה הרבה. הוא כל הזמן עסוק בלימודים שלו, בדברים שלו, ולפעמים אני בכלל תוהה אם הוא זוכר שיש לו חברה שיושבת בבית וחושבת רק עליו כל היום. האם הוא בכלל יודע? אני כ"כ אוהבת אותו, אני חושבת עליו כ"כ הרבה ורואה בו ככגבר המושלם בהתגלמותו. כי ככה אני, אני מתמסרת לאהבה ולרגש והופכת להיות אובססיבית ברמות שהן לא בריאות, לא בשבילי ולא בשביל הזוגיות. אבל אני לא יודעת איך עושים את זה אחרת, זה פשוט האופי שלי.
בשבועות האחרונים אני מסתכלת על הזוגיות שלנו בעין פרנואדית, כאילו כל יום היא הולכת להגמר, ולי, כ"כ לא באלי שזה כבר יגמר. ואני לא יודעת אם הוא בכלל רוצה או שזאת סתם תחושת בטן וראיה לא נכון של המצב מהעניים שלי. אני מפחדת לשאול אותו בצורה ישירה- כדי לא לתת לו רעיונות (אני יודעת שאני מפגרת, אבל אולי בכל זאת תבינו
) וכשאני שואלת בצורה עקיפה אני בדר"כ שומעת את התשובה שרציתי לשמוע, שנשארים ביחד, אבל אחרי כמה דקות כבר חוזרים הפחדים שמשתקים אותי. משתקים את כל מה שיש בי. אני בקושי מדברת, עוקבת ממרחק של שעה וחצי נסיעה דרך העניים הפרנואידיות שלי על כל צעד שהוא עושה וגומרת את זה בהתקף בכי במיטה, אני לא מפסיקה להקיא (שזה באמת כבר מוגזם), לא מתפקדת בבי"ס ורק צריכה את המילה שלך, אפילו אחת, כדי להרגיע את הכל. אבל הוא? הוא אפילו לא יודע. אין לו מושג מה עובר עלי. ואני, רק חושבת עליו ומתחילה לבכות, גם עכשיו. האם בכלל יש לי סיבה? אני לא יודעת. אני רק לא רוצה שזה יגמר, ואני לא יכולה לשאול אותו מה הוא רוצה, כי הפחד משתק אותי. אני מתה להתקשר אליו עכשיו, אבל מפחדת להפריע לו בלימודים שלו שמקדשים הכל, שהם כרגע בראש סדר העדיפויות שלו. וכל שיחת טלפון איתו מסתיימת אחרי דקה וחצי במילים "אני מצטער, עוד מעט יגמרו לי הלימודים, רק עוד___ ואז יהיה לי יותר זמן בשבילך", אבל בעצם, כבר 9 חודשים לא היה לו ממש זמן בשבילי. אף פעם לא הייתי ככה, אף פעם לא פחדתי כמו שאני מפחדת עכשיו. הוא לא החבר הראשון שלי, אבל לא הייתי במצב כזה כי הוא פשוט הגיע ישר אחרי הראשון והתחיל לחזר אחרי שלא הספקתי בכלל להשלים לעולם מזה שנפרדתי ממנו, מהחבר הראשון. ואולי ככה היה עדיף, לא להשלים עם זה. כי עכשיו אני מנסה להשלים עם זה לפני שזה באמת נגמר, ולא מצליחה, רק מרגישה משותקת- כאילו מישהו ירה לי חץ בלב ששבר אותו לשני חלקים שלא מפסיקים לדמם
. כתבתי את זה פה קודם כל כדי לפרוק. הייתי חייבת, בשביל עצמי, לסדר לי את הדברים ולהוציא אותם החוצה לאנשים אחרים, שאולי יבינו אותי. ולשאול, מה קורה איתי? אני משתגעת. האם גם אתן הרגשתן ככה? מה לעשות? תעזרו לי, כל דקה נראת לי כמו נצח בלעדיו, ואני בעצם עדין איתו.
אתן מכירות את זה