חוף מבטחים
New member
אתנחתא קלה מהטילטול המטורף...
היי אנשימים. באתי היום הבייתה. אני ברעננה. אתמול חברים שלי מאשדוד הפתיעו אותי: התקשרו אלי כדי לשאול מה שלומי, מה שלום אבי, ואיפה אני נמצאת בשעה כל כך מוקדמת בשבת? ואחרי כחצי שעה הם עמדו בפתח הדלת שבבית חולים. נשארתי פעורת פה במשך שניות ארוכות. כמעט בכיתי מרב אושר! זה היה כזה וואאוו גדול ואמיתי!!!!!!!!!!! אז כשהם חזרו לאשדוד, הצטרפתי אליהם. כבר מהיציאה מאילת אמרתי לעצמי: אולי לא הייתי צריכה ליסוע, אולי אני צריכה לחזור??????????, מן שקט פנימי לא מוסבר. אז זהו אחרי כמעט 3 שבועות שהייתי באילת, אני בבית. איזו הרגשה מוזרה. החיים מטלטלים אותי. אני שרגילה להיות בעלת שליטה על חיי, מובלת על ידי מציאות מוזרה, משונה, כל כך לא שלנו, וכל כך שלנו מעכשיו... ישנתי כ 4 שעות, במיטה שלי. פשוט נפילה מותשת כזו לתוך הכרית הכל כך מוכרת...... הילדים פתאום גדלו לי... ובעלי שכל כך מבין ומקבל מחוסר ברירה, כל כך כל כך תומך, חבר אמיתי! אבי, מרגיש יותר טוב, "יום אסל יום בסל", כל יום הוא יום בפני עצמו, אפס אנד דאונס... פעם מצב רוחו סביר וטוב במסגרת הנסיבות, ופעם הוא עצוב ומיואש, כואב פיזית, וכאוב ריגשית. הכל מדוד במנות קטנות: יש שימחה קטנה/גדולה כשהוא אוכל קצת יותר מהארוחה שלפני, כשהוא יושב קצת יותר על הכסא שמורידים אותו אליו, כשהוא ישן בלילה קצת יותר ממה שישן לילה לפני, (ובדרך כלל בלילות הוא לא ישן), כשלא כואב לו יותר ממה שכאב לפני, וכו'..... לשימחתינו אבי שומר על חוש הומור, אופטימיות, וחוזק נפשי, והוא עדיין מבטיח לי שכשהוא יבריא הוא יבנה לי את הגדר שהוא רצה לבנות לי לפני התאונה שטרפה את חייו וחיינו גם... אין לנו מושג כמה זמן הוא עוד ישאר בבית חולים, בדיוק כמו שאין לנו מושג מה יהיה כשהוא יצא משם. לאן ילך: לסיעודית?, לשיקום?, האם ילמד ללכת מחדש?, ילך בכלל על שתי רגליו, איך ילך?, האם יצלע?, בעזרת הליכון?, תמיכה של אדם אחר?, עצמאית?, כמה זמן זה יקח? יעבור לתקופה מסויימת למרכז? ישאר באילת? כל המובן מאליו כל כך לא מובן, כל כך לא ברור........ מעל במה זו רוצה להוקיר ולהודות בגדול לאחיות בית חולים שעושות עבודת קודש של ממש! הן כאלו מתוקות, באות כל הזמן, שואלות, דואגות, משנות לו מצבי שכיבה, עושות לו מסז', מרגיעות, מעודדות וקשובות. ובאמת קורעות את התחת בעבודה קשה ומתישה כל כך! הן באמת מה שנקרא: מלאכיות בלבן! ואני מודה לכל אחת מהן באופן אישי. גם מודה מאוד ובגדול לאנשי צוות "מכבי, הדיור המוגן" באילת שאבי גר שם עד לתאונה. הם פשוט לא עוזבות את אבי. הם באות כל הזמן, אוהבות מכל הלב, תומכות מעודדות ונמצאות שם באהבה רבה ואמיתית כל כך. מודה גם לכל החברות שלי פה ברעננה שבישלו למשפחתי אוכל של בית, שדאגו לארוחות חמות ולבטן מלאה. אין לכם מושג כמה זה עזר לי להיות באילת ממוקדת אך ורק באבי. שקטה לחלוטין לגבי מה שהתנהל ברעננה בהיעדרותי. בכלל אני מודה על שקיבלנו את אבי במתנה! מודה לאלוהים! לאימי ז"ל! ליקום ולפלנטה על הכל!!! תודה, תודה, תודה!
היי אנשימים. באתי היום הבייתה. אני ברעננה. אתמול חברים שלי מאשדוד הפתיעו אותי: התקשרו אלי כדי לשאול מה שלומי, מה שלום אבי, ואיפה אני נמצאת בשעה כל כך מוקדמת בשבת? ואחרי כחצי שעה הם עמדו בפתח הדלת שבבית חולים. נשארתי פעורת פה במשך שניות ארוכות. כמעט בכיתי מרב אושר! זה היה כזה וואאוו גדול ואמיתי!!!!!!!!!!! אז כשהם חזרו לאשדוד, הצטרפתי אליהם. כבר מהיציאה מאילת אמרתי לעצמי: אולי לא הייתי צריכה ליסוע, אולי אני צריכה לחזור??????????, מן שקט פנימי לא מוסבר. אז זהו אחרי כמעט 3 שבועות שהייתי באילת, אני בבית. איזו הרגשה מוזרה. החיים מטלטלים אותי. אני שרגילה להיות בעלת שליטה על חיי, מובלת על ידי מציאות מוזרה, משונה, כל כך לא שלנו, וכל כך שלנו מעכשיו... ישנתי כ 4 שעות, במיטה שלי. פשוט נפילה מותשת כזו לתוך הכרית הכל כך מוכרת...... הילדים פתאום גדלו לי... ובעלי שכל כך מבין ומקבל מחוסר ברירה, כל כך כל כך תומך, חבר אמיתי! אבי, מרגיש יותר טוב, "יום אסל יום בסל", כל יום הוא יום בפני עצמו, אפס אנד דאונס... פעם מצב רוחו סביר וטוב במסגרת הנסיבות, ופעם הוא עצוב ומיואש, כואב פיזית, וכאוב ריגשית. הכל מדוד במנות קטנות: יש שימחה קטנה/גדולה כשהוא אוכל קצת יותר מהארוחה שלפני, כשהוא יושב קצת יותר על הכסא שמורידים אותו אליו, כשהוא ישן בלילה קצת יותר ממה שישן לילה לפני, (ובדרך כלל בלילות הוא לא ישן), כשלא כואב לו יותר ממה שכאב לפני, וכו'..... לשימחתינו אבי שומר על חוש הומור, אופטימיות, וחוזק נפשי, והוא עדיין מבטיח לי שכשהוא יבריא הוא יבנה לי את הגדר שהוא רצה לבנות לי לפני התאונה שטרפה את חייו וחיינו גם... אין לנו מושג כמה זמן הוא עוד ישאר בבית חולים, בדיוק כמו שאין לנו מושג מה יהיה כשהוא יצא משם. לאן ילך: לסיעודית?, לשיקום?, האם ילמד ללכת מחדש?, ילך בכלל על שתי רגליו, איך ילך?, האם יצלע?, בעזרת הליכון?, תמיכה של אדם אחר?, עצמאית?, כמה זמן זה יקח? יעבור לתקופה מסויימת למרכז? ישאר באילת? כל המובן מאליו כל כך לא מובן, כל כך לא ברור........ מעל במה זו רוצה להוקיר ולהודות בגדול לאחיות בית חולים שעושות עבודת קודש של ממש! הן כאלו מתוקות, באות כל הזמן, שואלות, דואגות, משנות לו מצבי שכיבה, עושות לו מסז', מרגיעות, מעודדות וקשובות. ובאמת קורעות את התחת בעבודה קשה ומתישה כל כך! הן באמת מה שנקרא: מלאכיות בלבן! ואני מודה לכל אחת מהן באופן אישי. גם מודה מאוד ובגדול לאנשי צוות "מכבי, הדיור המוגן" באילת שאבי גר שם עד לתאונה. הם פשוט לא עוזבות את אבי. הם באות כל הזמן, אוהבות מכל הלב, תומכות מעודדות ונמצאות שם באהבה רבה ואמיתית כל כך. מודה גם לכל החברות שלי פה ברעננה שבישלו למשפחתי אוכל של בית, שדאגו לארוחות חמות ולבטן מלאה. אין לכם מושג כמה זה עזר לי להיות באילת ממוקדת אך ורק באבי. שקטה לחלוטין לגבי מה שהתנהל ברעננה בהיעדרותי. בכלל אני מודה על שקיבלנו את אבי במתנה! מודה לאלוהים! לאימי ז"ל! ליקום ולפלנטה על הכל!!! תודה, תודה, תודה!
