את הלילה של שלשום
בליתי בבית חולים עם הבן הקטן. בן 7.5. בהתחלה הרופאים חשבו שתקף אותו משהו אלים או שיש לו סתימה במעיים. הילד ההיפר שכב במיטה כבד. אפטי. חום גבוה. עד הבוקר הכל עבר. נרגע. חזר לעצמו. כמו חדש. אמרו ווירוס.. משהו ויראלי.. אולי היה משהו שסתם אבל יצא בסוף.. אולי סתם.ילד.. את יודעת.. לילה בבית חולים... הכל זז הצידה. עד שנרדם. עם החיבוק שלו. שינה עמוקה. מבריאה. ואז זה התחיל להציץ. ברחתי החוצה. מתכון בדוק למלחמה בתמונות. בריחות. ברעשים. לצאת החוצה. לנשום.. בסיבוב במחלקה מצאתי עוד שני הורים. ישבנו יחד כל הלילה. לא להאמין איך במצב כזה נופלות כל המחיצות ואנשים מדברים על החיים. על הפחדים. על החלומות שלנו. בבוקר שוחרר. חזרנו. קצת חלש. רגיש. אבל בריא. וכל היום הדברים כאילו חוזרים למסלול. חג. דיבורים. קצת אורחים. מלא צחוקים. אוכל. החיים הטובים. מה שלומך? הכל בסדר! לפעמים צריך שיזכירו לנו מה הדברים החשובים בחיים. העיקר הכל בסדר עכשיו והבן בריא. ואני לא חושבת ממש. רק מרפרפת. מדברת כל הזמן. שלא יזדחל משהו בזמן ששותקת. ובפנים מנהלת עם עצמי משא ומתן. לא חוזרים אחורה. לא נופלים היום. לפנות בוקר כבר לא היה יותר אדרנלין בדם. נכנסתי לראות אולי משהו פתח שולחן. ושיר של אלתרמן קפץ לי לעיניים. כאילו זמנתי אותו בכוונה. הזכיר לי מכתב. דבר התגלגל לדבר. התחיל לצאת הבכי. והמראות. השלדיות. יד של תינוק שמחזיקה בכל הכוח. הבור העמוק הזה. החושך. חוסר האונים הגדול. ואז חשבתי על מה שהילי אמרה. על הזכרונות שאנחנו מזמנים. ולשם הלכתי. אל פרח לב הזהב. אל חופשה מאושרת של פעם. לאט לאט נרגע הבכי. הפך לגעגוע. נזכרתי בשקיעה המהממת אז.. כשישבתי מהופנטת וחשבתי שזה האושר. חייכתי לי חזרה. נרדמתי. הצלחתי לישון קמתי חדשה. לבוקר בהיר. מלא אור. צוחקת. אחת שלמדה עוד משהו אתמול
בליתי בבית חולים עם הבן הקטן. בן 7.5. בהתחלה הרופאים חשבו שתקף אותו משהו אלים או שיש לו סתימה במעיים. הילד ההיפר שכב במיטה כבד. אפטי. חום גבוה. עד הבוקר הכל עבר. נרגע. חזר לעצמו. כמו חדש. אמרו ווירוס.. משהו ויראלי.. אולי היה משהו שסתם אבל יצא בסוף.. אולי סתם.ילד.. את יודעת.. לילה בבית חולים... הכל זז הצידה. עד שנרדם. עם החיבוק שלו. שינה עמוקה. מבריאה. ואז זה התחיל להציץ. ברחתי החוצה. מתכון בדוק למלחמה בתמונות. בריחות. ברעשים. לצאת החוצה. לנשום.. בסיבוב במחלקה מצאתי עוד שני הורים. ישבנו יחד כל הלילה. לא להאמין איך במצב כזה נופלות כל המחיצות ואנשים מדברים על החיים. על הפחדים. על החלומות שלנו. בבוקר שוחרר. חזרנו. קצת חלש. רגיש. אבל בריא. וכל היום הדברים כאילו חוזרים למסלול. חג. דיבורים. קצת אורחים. מלא צחוקים. אוכל. החיים הטובים. מה שלומך? הכל בסדר! לפעמים צריך שיזכירו לנו מה הדברים החשובים בחיים. העיקר הכל בסדר עכשיו והבן בריא. ואני לא חושבת ממש. רק מרפרפת. מדברת כל הזמן. שלא יזדחל משהו בזמן ששותקת. ובפנים מנהלת עם עצמי משא ומתן. לא חוזרים אחורה. לא נופלים היום. לפנות בוקר כבר לא היה יותר אדרנלין בדם. נכנסתי לראות אולי משהו פתח שולחן. ושיר של אלתרמן קפץ לי לעיניים. כאילו זמנתי אותו בכוונה. הזכיר לי מכתב. דבר התגלגל לדבר. התחיל לצאת הבכי. והמראות. השלדיות. יד של תינוק שמחזיקה בכל הכוח. הבור העמוק הזה. החושך. חוסר האונים הגדול. ואז חשבתי על מה שהילי אמרה. על הזכרונות שאנחנו מזמנים. ולשם הלכתי. אל פרח לב הזהב. אל חופשה מאושרת של פעם. לאט לאט נרגע הבכי. הפך לגעגוע. נזכרתי בשקיעה המהממת אז.. כשישבתי מהופנטת וחשבתי שזה האושר. חייכתי לי חזרה. נרדמתי. הצלחתי לישון קמתי חדשה. לבוקר בהיר. מלא אור. צוחקת. אחת שלמדה עוד משהו אתמול
